מעכשיו, כבר לא אפנה מבטי, כבר לא אחפש את האופנוע.
מעכשיו כבר לא אברר לפרטי פרטים מי בדיוק יוצא לפאב.
כבר לא אחפש רמיזות בכל מבט שלך, בכל מילה.
לא אחפש בכוח דרך להזכיר אותך לחברים כדי לבדוק אם במקרה אמרת
עליי משהו נחמד.
לא אבחר בגדים שעה בשביל לשבת אצל חבר משותף בבית.
לא אהיה מודעת לכל מעשיך, ומודעת עוד יותר לכל מעשיי.
מעכשיו כבר לא אחקור ואברר על כל ידידה שלך, אם היא באמת רק
ידידה...
מעכשיו אני לא אצטרך להכין את עצמי נפשית לפני כל מפגש
בינינו,
ולא אשתגע במחשבות בלתי פוסקות עליך ביום שאחרי, בשבוע
שאחרי...
כבר לא אהיה בדיכאון בגללך.
מעכשיו כבר לא אכתוב לך מכתבים ואזרוק אותם לפח.
כבר לא אדמיין ואפנטז את הרגע בו אתה אומר לי ששינית את דעתך,
שאתה לא נוסע מכאן, שנהיה ביחד.
גם לא אחלום על רגע הפרידה לפני שתיסע, לא אחלום על וידויים,
על דמעה, על נשיקת פרידה סוערת.
כי זה לא קרה. זהו, כבר ארזת ונסעת. החלומות חייבים להגמר, אבל
הזכרונות תמיד ישארו לי, את זה אתה לא יכול לקחת איתך
במזוודה.
ואולי יום אחד עוד ניפגש ותגשים לי את החלומות האלו.
אבל כנראה שלא.