זה לא קל כשמישהו הולך
משאיר חור שצריך למלא
לבד, לקחת ממקום אחר
ולסגור

אנשים סביבי נעלמים כמו לא היו
משאירים לי צחוק להיזכר בו
להיאחז, ריח של בושם חריף
שמתנדף

אבל מתי יבוא תורי?
מתי יבוא היום שלי?

אבן לבנה, מצבה של זיכרון,
מתמלא בכעס שאסור להראות,
עצב, על חוסר ההערכה שלי,
של כולם

אבל מתי יבוא תורי?
מתי יבוא היום שלי?
לפרוש את הכנפיים
לברוח מהגיהנום
לתפוס ענן בגן-עדן שלא קיים
לשכב בשקט באדמה
להירטב מדמעות של השכנה
שלא הכירה, ולא ידעה, שכמו כולם
היא לא רצתה.