זה לא קל כשמישהו הולך
משאיר חור שצריך למלא
לבד, לקחת ממקום אחר
ולסגור
אנשים סביבי נעלמים כמו לא היו
משאירים לי צחוק להיזכר בו
להיאחז, ריח של בושם חריף
שמתנדף
אבל מתי יבוא תורי?
מתי יבוא היום שלי?
אבן לבנה, מצבה של זיכרון,
מתמלא בכעס שאסור להראות,
עצב, על חוסר ההערכה שלי,
של כולם
אבל מתי יבוא תורי?
מתי יבוא היום שלי?
לפרוש את הכנפיים
לברוח מהגיהנום
לתפוס ענן בגן-עדן שלא קיים
לשכב בשקט באדמה
להירטב מדמעות של השכנה
שלא הכירה, ולא ידעה, שכמו כולם
היא לא רצתה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.