[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גל דמיה
/
כתום

ראיתי אותו ולא זיהיתי. אור המנורות הכתומות על פניו. מנפנף לי
לשלום. נפנפתי בחזרה, עדיין לא שקעה בי ההבנה שזה הוא, האור
הכתום הזה צרוב בפניו והכל מסביב כל-כך אפל. כן, כן, אני מזהה
אותו. זה הוא! ויש לו חולצה חדשה. והוא בכלל נראה חדש כזה
ומוזר וכתום והוא ממשיך ללכת. הוא לא עוצר. כן, הוא ממשיך...
למה אתה ממשיך? הוא באמת ממשיך. אני לא מאמינה שהוא ממשיך...
זה מה שאני מקבלת? נפנוף? מה קורה לך, מה קורה פה? ובעצם, כמה
שנים צריך לאהוב ולהזדיין עם אותו בן אדם בימינו בשביל לקבל
קצת נפנוף? בשביל מה הנפנוף הזה בכלל? שפשוט היה מתעלם כבר
וזהו! צבעים מטושטשים בעיניי. כוכב נעלם בשמים, מטייל שדוד ולא
מוצא מקום.
"ציק, ציק שלך. גברת ציק" "מה?" "ציק גברת, זה בטחון" "אה,
תיק". טוב. "הנה הציק שלי". כן, הנה התיק, בא לי להעיף לו אותו
על הראש. נו, כמה זמן אפשר לחפש כבר בציק יד מסכן שלא גדול
יותר מהראש המרובע והמקריח שלך. משב רוח לצדי, דמות שחורה, לא
חשובה. יופי, תודה רבה לך אדון, אתה בודק מצוין.
ופתאום היא קפצה עליו ונתלתה כאילו הגיעה משום מקום והם המשיכו
ללכת. הכל שרף. האור הכתום נזרק עלי באכזריותו הצהבהבה. רציתי
לראות אותה אבל היא לא הסתובבה. רק הוא הסתובב. ראה אותי
מסתכלת והאור הכתום צחק עלי ואני צחקתי איתו על עצמי ובכיתי
גם. רציתי למות.
מי חשב שיציאה לבר עם החברים הכי טובים שלי תהפוך למצב כל
כך... כל כך!
"נו, בואי כבר. מה את עומדת שם?" "באה". הליכתי איטית ואין בי
קול. "מעשנים?" "מעשנים".
"בואו, יש לנו שולחן". ואולי הוא ישב איתה עכשיו על השולחן
הזה? לא, הם בטח ישבו על הבר. אני רואה איך הם ישבו שם, אני
יכולה לראות אותם, שחורים ואפלוליים מעוותים ומעורפלים שמחים
ושיכורים וכלום. הם כלום כשהם ביחד.
"שיפרה את סתם דמיינת. איך אנחנו לא ראינו אותו?!" "כי לא
ראיתם, לא הסתכלתם". "היינו רואים". "זה היה חזק מדי. אני
יודעת מה ראיתי". את המשפט האחרון אמרתי יותר לעצמי, בקול עמום
וחלש. אני לא בטוחה שאמרתי משהו כלל אולי רק חשבתי בראש. אני
תמיד מדברת ככה כשהלב שלי נמחץ. זה בד"כ קורה מדברים הרבה פחות
קשים. זה יכול להיות אפילו מהמורה בכיתה ד' שהיתה אומרת לי
שאני מעופפת ושכדאי שאני אנחת לפני שהשמים ייעלמו לי. באמת
נעלמו לי השמים בסוף. 'אין שמים' שוב לוחשת. הכל נופל לאט,
מהר, חוזר, נושר, אני נעלמת לתוך חריצי גבינה, עם עובש וריח של
גופות כמו בפריס שלו, כמו בגיהינום שלי, כמו בארץ פנטזיה שהכל
בה השתבש וכולם שם נתפסו לייאוש מסנוור וכעת הולכים אחורה ואני
הולכת איתם על שביל בלתי נראה שבו כולם צועדים על בלימה
בעיניים מסומאות. אני הולכת עם כולם. אסור להפר את החוקים.
צריך לשמור על הסדר הקיים. הרי השמים נעלמו כבר. ומי יודע מה
עוד עלול לקרות.



בלימה - אין, אפס. עצירה, מחסום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אלמר פאד -
מה מניע אותו כל
פעם מחדש?






הרצאה וסרט.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/6/07 21:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גל דמיה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה