כשהגשם בא ולא שוטף אתו את הכאב, היא לא ידעה מה יהיה ההמשך.
מסתובבת בחדר ומחפשת תירוץ כשישאלו למה.
פותחת עוד בקבוק ושוכבת ליד החלון, אמרו לה לא להסתכל כשהשמיים
נופלים...
אבל מאז ומתמיד היא אהבה סיכונים.
אז פתחה את החלון והתחילה לעשן, כי עדיף שהעולם יסריח מאשר
העולם הקטן שלה.
ברקים חותכים את השמיים ורעמים מרעידים עולמה.
דמעה אחת יורדת כמו הטיפה.
מחשבות עולות בראשה, שעוד מעט יאבד שליטה.
כי היא לא מפסיקה לשתות, חושבת שלברוח יפתור את כל הבעיות.
אבל היא לא מבינה.
תמיד שאלה למה כל הדברים הטובים בסופו של דבר מגיעים לקצם,
ואף אחד לא עונה לה כי תמיד נעלם.
"כשהשמיים נופלים, ילדה, אל תסתכלי מהחלון." ועכשיו היא עונה:
זה לא משנה מה קורה בחוץ, כשמבפנים הכול כבר התמוטט.

15.3.07