הוא הביט בי.
ישבנו בסלון, העברתי דף בספר, והוא פשוט הביט.
בדיוק קראתי את "צינורות" של אתגר קרת, אני לא זוכר כבר באיזה
סיפור זה היה כשהבחנתי בדרך בה הוא מביט בי. לא היה לי נעים
להגיב, לשאול אותו 'תגיד לי שאול, למה אתה מסתכל עלי ככה?'.
חיכיתי. חיכיתי שהוא ידבר.
"הוא לא כזה טוב" פלט שאול אחרי כמה רגעים ומספר מבטים. הוא לא
אכזב אותי, שאול הזה, ישיר היה וישיר תמיד יהיה. "הוא לא מה
שעושים ממנו כולם".
אחרי כמה שניות קלטתי שהוא מדבר על אתגר. ראיתי את המבט שלו
סוקר את הכריכה. לא ידעתי מה לענות. "אני דווקא אוהב את
הסיפורים שלו."
לקח לו זמן. כאילו הוא ניסה לבנות את מה שהוא הולך להגיד,
ראיתי בעיניים שלו את כל החלקים מתחברים למשפט. "אתה אוהב וכל
עם ישראל, אה?  אין לך מושג כמה כבר המליצו לי עליו. אמרו כמה
טובים הסיפורים שלו, הספרים שלו. אתה יודע מה? קראתי חלק מהם
ולדעתי הם שווים לזבל."
עיכלתי. לא כל יום שאול פונה אלי ומותח ביקורת על נושא כל כך
לא משמעותי בעיניו, כמו ספרות. אבל ככה הוא, הפתיע אותי, תמיד.
כמה שהוא היה צפוי, הוא ידע מתי להפתיע. גם הפעם.
ועכשיו אני הייתי זה שניסה להרכיב את המשפט. הוא ראה את זה,
ובשבילו זה היה הסימן שמה שאמר כרגע כבר נכנס לי לראש ושהוא
יכול להמשיך, והוא המשיך. "גם עוזי וייל הזה. גם עליו המליצו,
אמרו לי הסגנון כמו אתגר קרת. ואז, אחר כך, עוד מישהו קפץ לי.
סופר צעיר אמרו, כותב בסגנון שמאוד מזכיר את אתגר קרת, עוזי
וייל". אם אני זוכר נכון עד השלב הזה של המונולוג הוא שיחק עם
קיסם בפיו, ברגע הספציפי הזה הוא הוציא את הקיסם מהפה וכיוון
אותו לעברי (סימן ברור לחשיבות דבריו).
"אני אומר לך, עכשיו מופיעים לי סופרים חדשים מכל חור, כותבים
סיפורים קצרים, בסגנון של קרת הזה. אלה - אתגר, עוזי וכל הדור
המזדרגג הזה, נמאס לי מהם."
לא יודע מה נכנס בי אבל משום מה כשהוא אמר את זה נשברתי, אולי
זה בגלל ההשפעה של הסיפורים של אתגר עליו, אולי זה בגלל שאני
לא חושב שלאדם כזה שאפילו את 'פינוקי הולך לגן' לא קורא לילדים
שלו יש את הזכות לבקר כזאת יצירה ספרותית, ואולי זה בגלל
שהחלום הפרטי שלי זה להפוך לסופר בדיוק כמו אתגר קרת. לקחת חלק
ב'דור המזדרגג'. אולי זה אחד מהדברים האלה ואולי זה כולם.
אני נשברתי.
"תגיד לי, מה אכפת לך לעזאזל אתה, אה? יושב לך מוכר סיגריות כל
היום. זה ספר, זה אמנות." אמנות נעלמת, חשבתי לעצמי בעצב. "לך
תכתוב ספר נראה אותך, אה? נראה מה אז יגידו עליך מוכרי קיוסקים
האחרים". נשמתי.
"ניסיתי" נפלט לו, או שלא נפלט. "מה אתה חושב ככה אני רוצה
לחיות? ניסיתי. כתבתי מעצמי, סיפורים קצרים כן. כמו אתגר קרת",
בשלב זה, אני רק רוצה לציין, הקיסם נזרק על הרצפה, ושאול נמנע
מכל קשר עין איתי. "אבל מה, אין. לא רוצים. יותר מדי אתגר
קרתים מזדיינים, יותר מדי כותבים כמו עוזי וייל. לא צריך עוד
כאלה. בטח שלא אחד כמוני, גם כן. מוכר בקיוסק עלוב בעיר
עזובה."
הוא קם והלך אל מאחורי הקופה, מישהו בדיוק עמד שם וחיכה לשלם
על הסיגריות שלו. ניסיתי להתעלם ממה ששמעתי. הרמתי את הספר
מולי כשאני משתדל לחסום את השדה ראייה המשקיף לדלפק. התעלמתי
מקול הקופה.
חשבתי על אתגר, על עוזי ועל הדור המזדרגג.
המשכתי לקרוא, אבל כבר לא יכולתי להתרכז. חשבתי לעצמי אם גם לי
זה ייקרה, אם אני גם אהפוך למוכר בקיוסק. אם אולי כדאי שאני
אוותר כבר עכשיו ואשרוף את הסיפורים שכבר יושבים אצלי במגירה.
ועבודה בקיוסק? לא, לא בשבילי. אני צריך משהו אחר, אולי אני
אעבוד בדוכן שווארמה או פלאפל.
תמיד רציתי לעבוד בדוכן שווארמה או פלאפל.