מגבירה את המוזיקה הספרדית, כדי להרגיש קצת לא כאן.
מותחת את שמלתה השחורה, כחיפושית לפני מעופה.
החדר מתמלא צלילים, כטיפות גשם ראשונות של חורף.
מרטיבות את החלל ויוצרות שלוליות על הרצפה החלקלקה.
זה הרגע שלה, הריקוד שלה, היא מקשיבה למוזיקה.

נעלי העקב מתקתקות ומקפצות בקצב התווים המתעופפים.
והיא, היא רוקדת בשלווה עמוקה, מסתחררת כבלרינה.
והתקרה מסתובבת, היא רוצה לגעת, להיות שם למעלה.
המראה התלויה על הקיר שממול, הפכה לבן זוגה החסר.
זה הרגע שלה, הריקוד שלה, היא מקשיבה למוזיקה.

הם רוקדים בשלמות חושים, מנחשים זה את צעדו של זה.
המנורה הישנה כמעט כבה כוחה, החלה להבהב בתזמון מושלם.
ולתוך עיניה העצומות שולחת הבזקי אור, כמנציחים את הרגע.
והצלילים חודרים אל גופה, מבעד לבד שמלתה הקטיפתי והרך.
זה הרגע שלה, הריקוד שלה, היא מקשיבה למוזיקה.

שערה המפוזר מכסה את פניה, היא יפה עכשיו, היא ילדה עכשיו.
לא, אל תפריעו לה לרקוד, היא לבד, זה החופש שלה, השיר שלה,
זה הרגע שלה, הריקוד שלה, היא מקשיבה למוזיקה.

המוזיקה מגיעה לשיאה, התופים רועמים, הגיטרה מחייכת,
החליל נושף בחלל החדר ומפזר אוושות קלות, הלוטפות את צווארה.
היא מתמכרת ומשתחררת, פורשת ידיה ומרימה את ראשה לגבהים.
טיפות זעה קלות מבריקות את גופה השברירי, כזכוכית יקרה.
זה הרגע שלה, הריקוד שלה, היא מקשיבה למוזיקה.

נדמה היה לה לרגע אחד כי ריחפה באוויר, כפייה אחוזת קסם,
כשניגון הכינור העתיק פצח במנגינה וניתק את רגליה מהקרקע.
התמונות הישנות שעל הקיר היו הקהל שלה, שאהב אותה ומחה לה
כפיים.
והרצפה, המונחת תחת עקביה, הייתה הבמה שלה, רק שלה.
זה הרגע שלה, הריקוד שלה, היא מקשיבה למוזיקה.

הצלילים העייפים ניחמו אותה קלות וסימנו לה כי הסוף קרב.
המנורה, שהבהבה צבעה את החדר בשחור, שליטף את שמלתה.
לא, שלא יגמר. גופה החל להתכווץ לכדי כדור שלם, רך ועגול.
קולה לא נשמע, שערה מונח על כתפייה, דמעה ירדה על לחייה.
זה היה הרגע שלה, הריקוד שלה, עכשיו רק שקט אין מוזיקה.

טיפות מכסות את פניה, היא יפה עכשיו, היא ילדה עכשיו.
לא, היא כבר לא רוקדת, היא לבד, זה החופש שלה, השיר שנגמר,
זה היה הרגע שלה, הריקוד שלה, עכשיו רק שקט אין מוזיקה.