הכביש הזה מוכר לי משחר נעוריי, כביש אשר משתרע על פני הכפר
הקטן ושכוח האל, כך לפחות הוא היה כשהייתי ילדה. הדרך בכביש
מהולה בנוף פורח, כביש אספלט לא מסוטט, בלי מדרכה. האיזור שקט.
רק אני הכביש, הנוף הכפרי והשמיים כאומרים לי, אנא המשיכי
הלאה, עוד מעט תגיעי למחוז חפצך, אל פחד, עוד דקותיים והינך
שם.
אני הולכת לי וחשה עצמי כשיכורה מהריח של האורן והאיזדרכת
הממלאים את האיזור, מרגישה כאילו שתיתי את תמצית העלים והינני
מרוכזת במיציהם.
איני סתם הולכת לי לתומי. אני הולכת לכיוון הנחל. היום הוא
קיצי במקצת, למרות שעדיין לא קיץ, אך האוויר עדיין חמים, בשעת
צהריים מוקדמת שכזו.
עוד מעט אצטרך לפנות ימינה לשביל צדדי, דרך עפר מפוספסת, שמי
שאינו מכיר את האיזור, הדרך לא נהירה לו, לא מגיבה לצעדיו.
בדרך העפר יש נוף של מטעים, מכל וכל, אך בעיקר תפוחים. בילדותי
אהבתי את היונתן, המתקתק, האדום כשני, צבע הדם הזורם בעוצמתו
בעורקיי.
לא סתם הולכת אני בשביל המוביל אל הנחל. אני הולכת לנחל בכדי
לשכוח. לשכוח אותו ואת כאביי. את אהובי, שכך עזב אותי, בלי
להודיע מראש, מבלי להכין אותי למרות שבדבר הפרידה.
ישנם כמה איזורים להיכנס לנחל. רובם עכשיו מיושבים ומאוכלסים
בבני ישראל הבאים לנפוש, כעולים לרגל הרוצים להשאיר חותם על
בואם, וצועקים 'הננו כאן'.
ישנו מקום, שאנחנו כילדים היינו הולכים ברגל, יחפים, עם
מכנסונים קצרים וגופייה, אולי לוקחים מים, אך בדרך כלל שוכחים
מהכל ופשוט באים.
זהו מקום צדדי, דרך חריץ קטן מבין השרכים והענפים, שאני מתפלאת
על זכרוני, שחשבתי שכבר החליד והפך לכתום.
אני עוברת את הפתח ועיניי נפערות. המקום לא השתנה בהרבה,
הפסטורליה הטבעית כאילו עצרה מלכת, ואינה מתהווה בזרם הנופשים.
אני נאנחת קלות, חולצת את כפכפיי ומתיישבת על השפה, בין אבני
סלעים וענפים וזרדים. האיוושה הנשמעת, פכפוך המים הזורם רוצה
שאשכח את אהובי. אך איך אוכל. הוא לא אמר לי שישכח אותי, הוא
פשוט הלך, נפל, חלל.
הספקנו להכיר זו את זו, לשהות זה במחיצת זו כדי לדעת שאני
אוהבת לשתות נס קפה בלי חלב בבוקר, והוא לא אוהב את להקת
פוליס. אבל ממש לא אוהב. הספקנו אפילו להתארס, לומר שכנראה אף
אחד אחר לא רוצה אותנו, אז נתקענו ביחד, אז למה לא נתחתן וזהו.
החתונה היתה אמורה להתרחש היום.
השקט של הנהר זורם, מחלחל, משאיר אותי דוממת מבחוץ, אך רעדים
של בכי לא נראה בתוכי, כמעט מכסים עליי, לא רוצים לצאת,לפרוץ.
עומר, כך הוא נקרא, או עומריקו בפי חבריו, אמר לי פעם שאינו
אוהב לשתות מים, כי אין להם טעם. הוא חייב שלנוזלים שהוא שותה
יהיה טעם, מתוק או חמוץ, אך המים עצמם אמנם טובים לגוף אך אינם
טעימים, וכשהוא שותה אותם הוא מרגיש צמא רב יותר. המגע שלהם
טוב, אך מי נפשי התייבשו.
הרוח מזיזה את העלים, המרשרשים כלחישות רמות וביחד עם ציוץ
הציפורים, המנגינה נוגה ורכה.
כשהייתי קטנה, הייתי מהלכת כאן ביחד עם חברה, היינו נכנסות
למים, הולכות על האבנים הקטנות שבקרקעית וממשיכות ללכת את כל
המסלול של הנחל, עד שהיינו מגיעות למורד שבסוף הכפר והזרם כל
הזמן חזק ומושך קדימה. המים קרים כקרח, מי שלגים, אך אנחנו
בשלנו, לא מרגישות את הכפור בגופנו.
כשמאבדים מישהו, זוכרים את הרגעים הקטנים, שעשינו ביחד איתו,
או את כל הדברים השוליים שאותו בן אדם עשה או אמר ברגעים שאחר
כך נהפכים מהותיים וחשובים לאין ערוך.
הזכרונות, כך נראה, יישארו תמיד.התחושות, הריחות של מקומות
וחפצים גם יהיו, אך ידעכו קצת עם השנים, אך הקול, המראה, המגע,
איך אוכל לשחזרם? איך אוכל להפיח בהם רוח ולהפכם לעומרי? מי
שיוכל לעשות זאת יזכה ממני לחצי אם לא יותר, מחיי שלי.
הזמן, אותו זמן יחסי, שבו אנו מתנועעים, רואים דמויות נעות
מהר, או לאט, מרגישים לפעמים כאילו הוא פסק מלכת, אך איננו
יכולים להחזירו אחורה, אין אפשרות ולא תהיה אף פעם.
אני מעבירה ידיי במים, הם זולגים לי מבין האצבעות בנטיפות
קטנות וחוזרים חזרה לנחל.
עוד מעט אצטרך ללכת, כבר מתחיל להיכנס הערב לאוויר, אין אני
רוצה להיות כאן לבד בחושך. עדיין יש אור, אך הוא כבר מתחיל
להתעמעם, להתערבל בצבעי כתום ואדום. השמש המעורבלת התחילה לרדת
מערבה, והחום ממנה הפסיק.
אני אוספת את כפכפיי, ומחליטה להיפרד. חד וחלק.
עוברת שוב פעם דרך הפתח, עכשיו לכיוון היציאה. הרוח מתחזקת
קמעא, ואני חובקת את עצמי, מנסה להתנגד לקור.
הדרך חזרה נראית יותר ארוכה, אני רוצה למהר, אך רגליי הולכות
בקצב אחיד, לא ממהרות.
בעלותי על הכביש של הכפר, אורות נראים מבעד למרפסות הבתים.
משפחות עם ילדים, וזוג הורים, אבא ואמא.
אני רק צריכה לעבור את היום הזה. שיהיה כבר מחר. שהזמן יאיץ את
עצמו.
אולי מחר אוכל להמשיך הלאה. בטוח שאעשה זאת. אך לעת עתה לבד,
סולו.
נשמעים ברוח קולות בני אדם, צחקוקים קטנים של ילדה הממהרת
הביתה, כי יש ארוחת ערב ואחרי כן לנום את שנתה.
אימי החלה לדבר, שאולי אצא קצת, אכיר קצת. אך בינתיים, רק
שיעבור היום הזה.
את כוליותי השלכתי לבור, אך לא עמוק עד שאין ביכולתי לראות את
הסוף. כנפשי תירגע אלך אל הבור, ארכין את ראשי ואצרח, אשאג
ואזעק.
אולי אז כולי אהיה איתי כדי שאוכל לחלקו.
או שלא.
הפרידה נעשתה, שלום לך. ערב, עוד מעט לילה והיום יגמר.