אתה מניח את ידך החמה עליי,
מלטף ברכות מחליאה את ראשי,
"תעשי לי את המבט" אתה מצווה,
אני מסרבת לציווי בחדות
וכמו מבקר מאוכזב הוא עובר לכלוב שלידי.

הוא מתחיל לשיר בקולי קולות את שירי המולדת.
"תסתום" אני מצווה בדממה, אך הוא ממשיך
מניף את ידיו, רוקד במקום
וממשיך בקולי קולות
לחרב את שירי אימו האהובה זיכרונה לברכה.

כבר כמעט שמונה-עשר שנים אני נמצאת בקרקס זר
ואני מכירה את כל הליטופים,
הידיים החמות,
העדינות,
המכות.
בכל יום הן זורקות עצם אחרת,
עצם שאני מוצצת בכל כוחי
ומנסה דרכה למצוץ את דם אצבעות מורי,
לעקור את ציפורניו
ו"לעשות להן את המבט" שהן כל-כך אוהבות.



06.04.07