חג החנוכה הגיע, כבכל שנה. היא ישבה על הספה בביתה ובהתה בחלון
שלשמאלה, אך לא מבעד לחלון. הצבע הלבן על מסגרת העץ שלו התקלף
כבר כמעט כולו ושיווה לחלון ולכל החדר מראה מוזנח ועלוב. במבט
נוסף הבחינה גם שהעץ, שהיה מכוסה במשטחי צבע לבנים, החל להרקיב
ולאחר שהבחינה בכך חשה לפתע ריח ריקבון עז ממלא את החדר. לא
היה ספק, יש לצבוע מחדש את המסגרת, אם לא להחליפה כליל, אך לא
עכשיו הוא הזמן לטפל בכך. אולי אחר-כך, המצב אינו כה גרוע
ובכלל אין היא רואה כל זאת. היא רצתה להעביר את מבטה לנקודה
אחרת בחדר, אך לא עשתה זאת. ראשה נותר קבוע במקומו. גם את זה
תעשה אחר-כך, ככל הנראה.

השנה, כך החליטה, תדליק נרות. כרגע איש אינו בבית מלבדה ואור
הנרות יפה לבדידות. היא חשה בצינה, שבוודאי התגנבה דרך אותו עץ
רקוב, ושקלה לכפתר את הסוודר אותו לבשה, אך ידיה נותרו כבדות
לצידיה, מבטה מקובע על החלון וגופה קר. עליה ללכת להביא את
החנוכייה ואת הנרות, כך אורם וחומם הקר ישרו אוירה אחרת בבית.
עליה לקום וללכת והיא בוודאי תעשה זאת. מיד לאחר שתעביר את
מבטה. כך ישבה עד אשר הכריחה את עצמה והשתחררה מקיפאונה
והישירה את מבטה לקיר שמולה וכבר תכננה לקום, אך תחת זאת שילבה
את רגליה והחלה בוהה באותו הקיר.

זה כמה שנים שלא הדליקה נרות חנוכה ואף העדיפה שלא להיות נוכחת
במקום בו הם דולקים. כאשר נאלצה להיות נוכחת בהדלקה, הייתה
תמיד בוהה בכיוון בו לא היו נרות אלה, נרות חלולים אלה. אך כל
מנהג בא יומו, והיום היא החליטה להדליק נרות, כאילו הבינה לפתע
איזה נס גדול קרה לה, ימים ספורים לפני חג החנוכה, שש שנים
קודם לכן.

בכל אותן שנים הייתה היא כה כעוסה, עד שלא רצתה לכבד את החג
בהדלקת נרות. תמיד זכרה היא את אותו המאורע וטענה שאם דבר מעין
זה קורה, הלא הוכחה היא שאין ניסים, ולכן אין כל סיבה להדלקת
הנרות. אך רק עכשיו, שש שנים לאחר מכן, נזכרה שלמאורע היה לא
רק גוף אלא גם סוף ועל הנס שבסופו היה עליה להודות.

היא זכרה היטב את ישיבתה בבית החולים, כמעט כל יום במשך ארבעה
חודשים, לצד אהובה באותה התקופה. זכרה את ייסוריו ואת תפילותיה
בכל יום. היא צפתה בו בעוד הסרטן אכל את מוחו ויחד עמו את כל
תפקודיו, עד אשר הפך לחפץ המוטל על המיטה ודבר אחד בלבד מונע
את השלכתו, כשם שעושים בכל חפץ אין ערך שאין בו עוד שימוש.
ברשעותו, הותיר לו הסרטן יכולת אחת - היכולת לנשום. במצב זה
אמרה היא כבר נואש והחליטה לשנות את תפילתה, אולי תפילה זו
תתקבל.

כאשר סיפרה על הסבל והייאוש לאחת הנשים הדתיות שעבדו עמה
והוסיפה שאין עוד כל תקווה, הזעיפה אישה זו פנים ואמרה שזוהי
מהותו של נס - גם במצב הנורא ביותר, תמיד יש תקווה. עד אותו
זמן הייתה אף היא מאמינה באל, אך ארבעה חודשים אלה ערערו את
אמונתה. למרות זאת המשיכה היא להתפלל בכל לילה נטול שינה בו
ישבה ערה לצד אהובה כדי להשגיח עליו, כך שאם יפרכס או יקיא
תוכל לקרוא לאחות (לא שזו תוכל לעשות משהו בנידון). גם במהלך
הימים, כאשר ליטפה את המקום בו פעם היו מרפקיו, באוטובוס, בזמן
הליכה ובכל הזדמנות בה הייתה לבדה, הייתה מתפללת, מבקשת מהאל,
מתחננת. "בבקשה, אלוהים", הייתה מוסיפה לפעמים, "בבקשה, בבקשה"
וחדלה לדבר כדי שתוכל לנשום ולא תיחנק מדמעותיה, רק שפתיה עוד
נעות.

כך נמשך הדבר ימים ולילות רבים. העייפות הייתה גוברת עליה והיא
הייתה נרדמת בכיסאה שלצד מיטתו לפרקי זמן קצרים ולעתים אף
לארוכים יותר, כאשר ידה עוד אוחזת בידו, ומתעוררת מבוהלת
ואפופת אשמה, מוקפת הזיות מפאת חוסר שינה. ואז, ימים ספורים
לפני חג החנוכה, ביום כיתר הימים של אותה התקופה, קרה דבר שלא
ציפתה לו. האל שמע לתפילתה. היא הבינה זאת רק השנה. עד כה לא
האמינה בניסים, משום שאהובה הגיע למצב זה ומשום שהתפללה במשך
ארבעה חודשים ללא מענה, עד אשר אפסה תקוותה. משום מה היא
התעלמה מסופה של תקופה זו, לא ייחסה אותו לכך שהאל נשמע
לתפילתה. כן, בהחלט תדליק נרות השנה! היא קמה בהחלטיות והלכה
לארון להוציא חנוכייה ונרות.

לאחר שהציבה את החנוכייה על השולחן וקיבעה את הנרות היא הביטה
בהם בפעם האחרונה, כמביטה בדרך המילוט האחרונה לפני המעשה, ואז
הציתה את הגפרור שבידה והדליקה את הנרות, שאורם אכן היה יפה
לשעה זו. ובעמדה לפני הנרות, הדולקים לא רק לזכר נס המכבים,
אלא גם לזכר נסה שלה, אמרה בקול שקט, אך לא בלחישה, אל תוך חלל
החדר הריק: "הו אלוהים, לו רק העצמת את נסך ולקחת גם אותי
אתו".