תסלחו לי שאני מתרגשת.... כתבתי פה כמה מילים......, משהו
שרציתי להגיד לדיתה כבר המון שנים ולא הספקתי. אנחנו לא טובים
בלהגיד מה שאנחנו מרגישים כלפי אנשים שאנחנו אוהבים..... או
שונאים.... או בכלל...... אז כתבתי את זה על נייר, אולי מהפחד
שזה לא יצא לי כמו שאני התכוונתי או משהו כזה.
דיתה שלי, דיתה שלנו. פעם, לפני יובלות, היית בשבילנו הכול. את
היית האימא והאבא, היית הקיבוץ, החינוך, קו ההגנה האחרון
מהסובב אותנו ממה שהפחיד אותנו, את היית החיק החם שלתוכו
יכולנו לבכות כשהיינו נורא צריכים. אני מצטערת..... זה קשה.
אולי אני אשים את הדף בצד ואנסה להגיד את הדברים בצורה קצת
יותר משוחררת, נראה לי שמגיע לדיתה קצת יותר מערב הקראה....
פה, במקום הזה, בבית הקברות, ה"ביתקברות", כמו שהיא קראה לגן
הפורח הזה, מקום שבו תחת למצבות הצנועות והסדורות קבורים
האנשים שאהבנו או שנאנו או שסתם היינו אדישים כלפיהם. אני
מניחה שלחלק מהאנשים שעברו פה, במקום הזה, בנקודה הגיאוגרפית
הקטנה במה שהיה פעם הדרום, אז, כשהדרכים היו צרות והמרחקים
ארוכים, את היית סתם חברת קיבוץ, עוד אחת שקמה כל בוקר בשש,
הולכת לבית הילדים ונותנת את חלקה, את ה"שמונהשעות" הקדושות של
הקיבוץ. קמה בבוקר, נועלת את נעלי העבודה הכבדות והמכוערות, את
חלוק העבודה הכחול עם הלשיקה בכיס ימין והולכת לקנח אפים
נוזלים, לשטוף רצפות, להביא את האוכל ממטבח הילדים
ב"אסנסטריגר", על עגלת הסורגים שהתקינו במיוחד במסגרייה עבור
בתי הילדים. תמיד נראית לנו מבוגרת. לא ראינו אותך כאישה, אחת
שיש לה את החלומות שלה....., הרצונות שלה, התשוקות שלה......,
הזיכרונות...., הכאבים,,,,. היית הכלי של הקיבוץ, של החברים,
מישהו שמטפל בילדים שלהם, שעה שהם היו עסוקים בלברוא עולם חדש
צודק יותר, נכון יותר, אנושי יותר. את היית ה"מטפלת". אישה
מבוגרת עם מספר כחול על היד, עם ביוגרפיה שלא מדברים עליה,
האישה של זאב, האימא של אף אחד.... טוב...., אולי לא בדיוק,
תמיד ידענו שמבחינתך את היית האימא הנוספת של מיקי..... אני
מצטערת....., חנה,,,,, לא יכולה לא להגיד את זה;.... לא באתי
לכאן לחסוך כאבים.... מטפלת. לא מרכזת משק, לא מפקדת בצבא, לא
מרכזת ענף, לא מזכירת פנים, לא מחנכת כיתה; סתם מטפלת שדואגת
לכול, ששום דבר לא נעלם מהעיניים שלה, שיודעת בדיוק מה כל ילד
צריך, מה כואב לו ומה מאיים עליו, במה היא יכולה לעזור ובמה
אין לה שום סיכוי. לא יודעת איפה הייתי היום בלעדייך, דיתה, לא
יודעת מה היה קורה אם לא היית שם בשביל כולנו. כולם מדברים
היום על איי קיו ואי קיו, ממש מגלים את אמריקה. בשיחה שהייתה
לנו לפני שנים אמרת לי שכל השכל שבעולם לא מספיק אם הלב טיפש.
בעצם את טבעת את המושג "חכמת הלב" ואם היו מחלקים פרסי נובל
לחכמת הלב, הינו נוסעים אתך בכיף לשטוקהולם, לראות אותך מקבלת
מהמלך פרס נובל על התרומה של חכמת לבך לילדי החינוך המשותף
בקיבוץ. לא שהית נוסעת, זאב הרי ניסה לשכנע אותך לעשות אתו
טיול לאירופה, אז, כשהתחילו להשתמש בכספי הפיצויים לטיולי
געגועים למולדת הישנה, אבל את תמיד אמרת לו שאת לא זוכרת
שהשארת שם משהו חשוב, שאפילו קברים אין שם, שהשמיים שם נמוכים
מדי, שטוב לך בקיבוץ ושאם הוא כל כך רוצה, הוא יכול לקחת אתו
את חנה ומיקי ושמצדך זה "בסדרגמור". מבחינתך, הכול היה
"בסדרגמור", "טובטוב", "נורא יפה". היית אופטימית ושום דבר לא
נחשב קשה בעינייך. את, ששרדת את השנים הקשות של השואה, מעולם
לא שידרת תחושה קורבנית. היום כולנו קורבנות. אם אתה לא קרבן,
אתה לא קיים. האשכנזים הם קורבנות השואה, לפלסטינים יש את
הנכבה, שואה קטנה שאנחנו גרמנו, המזרחיים הם הקורבנות של
האשכנזים ולא שוכחים להם את הדי די טי, הרוויזיוניסטים הם
הקורבנות של מפא"י וההסתדרות, הקיבוצניקים הם קורבנות של
הבנקים, הגרמנים הם קורבנות רגשי האשמה. אמור לי מי אתה ואומר
לך מי קירבן אותך. שלם למשרד יחסי ציבור והוא כבר יגלה לך
ולעולם כמה אתה מסכן ולמה בעצם מגיע לך לקבל את כל מה שנמנע
ממך ומה היית יכול להיות אם לא היו דופקים אותך, מסכן שכמוך.
ממש עצוב לי לראות כמה מעט אנשים הגיעו ללוות אותך. עשיתי
טלפונים, הודעתי למי שהצלחתי לאתר, ביקשתי שיודיעו הלאה, זה כל
מה שהצלחתי לאסוף. פעם, כשאחד "ההורים", ככה קראו בקיבוץ
להורים של חברי משק, שבאו לסיים את חייהם בקיבוץ, קרוב
לילדיהם, הלך לעולמו, אנשים שבקושי הכרנו ושחיו בשולי החיים
הקיבוציים היו מבטלים אספות, הקרנה שבועית של סרט, מסיבה,
הקיבוץ היה באבל. אדם שבקושי הכרנו סיים את העבודה בעולמנו
והקיבוץ הכריז על אבל. קיבוץ שלם, מגיל בר מצווה ומעלה, היה
מתייצב בבגדי עבודה ומלווה את הנפטר בדרכו האחרונה. כמה יש פה?
שלושים איש? שלושים וחמישה איש? כולל הילדים שלנו והבנים של
יקי, שנורא דאג שלא יהיה לו מנין בקדיש. מאות אנשים היו צריכים
להתייצב פה היום. אנשים שטיפלת בילדים שלהם, הילדים עצמם עם
הבעלים, הנשים, הילדים והנכדים. את שרת החינוך הייתי סוחבת
באוזן יחד עם הנשיא וראש הממשלה, שיבואו לתת כבוד אחרון לאחת
מהמייסדות האמיתיות של המדינה הזאת, כלת פרס נובל לחכמת הלב,
דיתה דרומי, שלא היו לה שום שאיפות, שלא ביקשה לעצמה לא כבוד
ולא כיבודים, שנתנה את עצמה לעשרות ילדים ללא שום תמורה, שפשוט
עשתה את העבודה שלה. שלושים וחמישה איש, גג, הגיעו ללוות אותך,
דיתה, כל כך מעט. היום אין יותר קיבוץ. אולי טוב שכך, הקיבוץ
של פעם מסודר פה בשורות תחת לברושים והאורנים, נורא יפה פה.
מטופח, נקי, שיחים פורחים, עציצים נהדרים. לחשוב שחברה חילונית
שלא מאמינה בחיים שלאחר המוות משקיעה כל כך הרבה בקברים שלה.
דיתה לא האמינה בעולם הבא ואמרה שמצדה אנחנו יכולים להשליך את
הפגר שלה לאיזה בור ולגדל שם ערוגת בצל, שלפחות אפשר יהיה
לאכול אותו במקום לבזבז עליה שני "מטרקוודראט". לא, היא לא
עשתה לעצמה שום הנחות, אבל לא החמיצה את הביקור היומי בבית
הקברות כדי לדבר עם היקרים לה. ככה זה דיתה, הקברים הם בעבור
האנשים החיים, זה אנחנו שצריכים אותם, אתם כבר לא צריכים שום
דבר. שוכבים לכם בשורות ליד בני זוגכם האחרונים לפי בקשתכם,
ללא כעס, ללא טינה, ללא תקוות, ללא תשוקות או מאוויים, ללא
הנאות וללא כאבים. שום איזמים לא מטרידים את מנוחתכם, לא
מתווכחים על שום דבר, שוכבים לכם בשוויון מוחלט. סוף סוף
הצלחתם להקים את הקיבוץ האולטימטיבי שכל כך רציתם. ביהדות נאמר
"לאחר מות, קדושים אמור". אני יודעת שמעולם לא נאמרו פה בבית
הקברות דברים קשים על אנשים, על אף שלא כל הטמונים כאן עונים
על ההגדרה קדושים וחלק מהאנשים שקבורים פה הם, איך לומר,
שנויים במחלוקת. מה אתה קופץ, שרגא, תן לי לומר מה שאני רוצה
ואחר כך תבוא ותגיד מה שאתה רוצה. מצטערת,..... מאוד חשוב
לי..... זה בדיוק הזמן והמקום, איפה אתה רוצה שאני אוציא את מה
שיש לי...., באספה שלכם?..... לך לכל הרוחות......, אני אדבר
כמה שמתחשק לי....... הטקס נגמר. יקי אמר קדיש, הקראנו
שירים... אם תנתק לי את המיקרופון אני אעמוד ואצעק..... היית
נהדר עם האת חפירה, תרמת את חלקך בטקס ועכשיו עוף לי מהעיניים.
זה לא הביתקברות של אבא שלך....... מצטערת. ההורים שלי פה
ודיתה פה ועוד הרבה אנשים שהכרתי ואהבתי..... וגם כאלה
שפחות..... בטח שאני מבקרת...., להיות בטוחה שהם נשארים פה ולא
הלכו לשום מקום..... אני שותפה,...... כמו במפעל הפיס....., גם
לי יש חלק במתים...... כסף? אתה מדבר על כסף, יא בן זונה? אתה
מתחזק לי? שמע חבר יקר, אחרי הטקס בוא אליי, אני אתן לך צ'ק,
חלקי הצנוע בתחזוקת המקום, אבל עכשיו תסתום כבר את הפה או, אם
כל כך קשה לך, קח את הרגליים השעירות והעקומות שלך ותסתלק
מפה!..... איפה הייתי?...... לא זוכרת, אבל אני אספר לכם סיפור
קטן על דיתה, שאולי אחריו יהיה קצת יותר שקט פה. הסיפור הולך
ככה: יום אחד הגיע חבר חדש לקיבוץ, נראה בסדר כזה, ספורטאי,
חברה'מן כמו שקראו לזה אז. מהר מאוד הוא התחבב על כולם, ממש
מתנת אלוהים לביתנו הקיבוצי. מפה לשם עשו אותו מדריך, כי איך
אפשר לוותר על מופת חינוכי שכזה. בקבוצה שהוא קיבל, אני חושבת
שכיתות ז'-ח'... לא, בלי שמות, זה סיפור על דיתה לא על אף אחד
אחר... בקבוצה שהוא הדריך הייתה ילדת חוץ בת שלוש עשרה-ארבע
עשרה, ילדה שההורים העירונים שלה התגרשו והיא נשלחה להתחנך
בקיבוץ, כמנהג הימים ההם. זו הייתה נערה יפה ומפותחת
שההורמונים שלה הקדימו להשתולל, מבולבלת כזו, מסכנה, שלא הייתה
לה הגנת הורים ושבקושי הכירו אותה במשק. בקיצור, טרף קל
לחרמנים. שמוליק, נראה לי ששרגא לא מרגיש כל כך טוב,.... אולי
כדאי להביא לו כוס מים או משהו..... אל תדאג לי, רני אני
מסתדרת, הוא לא יעז לגעת בי..... אז שיחטוף, יש פה
אמבולנס,,,,,,. א'קיצר, מן הון להון מתפתח לו רומן סוער בין
החברה'מן שלנו בן השלושים לילדונת המסכנה בת השלוש עשרה. דיתה,
עם החושים המחודדים שלה, עלתה מהר מאוד על הסיפור והגיעה יחד
עם זאב ושמוליק, שהיה אז צעיר ומקסים, לאותו חלאה. זאב הז'לוב
שם לבחור יד ענקית על הכתף והודיע לו שמחר הוא, הבחורצ'יק, ילך
לוועדת חינוך ויודיע על סיום ההדרכה בקבוצה או בכל קבוצה אחרת
ושאצלנו בקיבוץ מגיע לכל אחד צ'אנס ולכן הם לא יעיפו אותו
קיבינימאט, אבל אם הוא יתקרב עוד פעם לבחורה שלא עברה את גיל
שמונה עשרה הוא, זאב, ידאג לכך שהקול שלו, של הבחור, יתחלף
בחזרה לקונטרה פאלצטו. האידיוט היה מספיק מטומטם לשאול מה זו
המילה הזאת ושמוליק אמר לו "סופרן, יא אידיוט, סופרן של
בחורים, כמו הבדיחה על הכריש כריש". ביי ביי שרגא, להלוויה שלך
אני לא אגיע, חבל על הדלק, אני גם אפחית את הקבר שלך מדמי
התחזוקה. לפעמים סיפור קטן עושה שקט גדול. לא רציתי לנהל
חשבונות עם אף אחד, רציתי רק לספר על דיתה, שידעה לנטרל כל
מיני חלאות שנהנו מההילה שהייתה אז סביב לקיבוצניקים מסוימים,
שהסתתרו מאחורי האידיאולוגיה כשהם עשו מעשי נבלה. נכון, הם היו
מיעוט, אבל הם נהנו מהעובדה ש"לא מכבסים כביסה מלוכלכת
בפרהסיה". סה"כ רוב האנשים היו אנשים טובים ומחויבים לכלל.
נכון כרמלה..... גם בחוץ יש חארות  בכל מקום יש חארות  אבל לא
חייבים לפגוש בהם כל בוקר על המדרכה.... זה העולם...... ככה זה
האנשים..... אנחנו פה בשביל דיתה.., שמעתם איזה יופי יוסי ניגן
בתחילת הטקס? נכון יפה? טוב, זאת העבודה שלו, האמנות שלו. אני
יכולה לספר את הסיפור, יוסי? יוסי נורא רצה לנגן בחצוצרה. הוא
היה מהילדים המוזיקליים האלה, שמתופפים על כל דבר ושרים לעצמם
במקלחת ובכל מקום ואפילו בשעורי היסטוריה ומתמטיקה ומשגעים את
העולם. ליוסי הייתה רק מוזיקה בראש, אבל הוא היה תלמיד עצלן,
עובד חסר אחריות ושובב גדול. תראו איך הוא צוחק...... מה עובר
לך בראש, מאסטרו...... הסבון במסדרון, בפעם אחרת...... ההלוויה
נגמרה......, מי שרוצה ללכת יכול...... בהלוויה של נעמי שמר
נשארו אנשים עד עשר בלילה, שרו וניגנו את השירים שלה..... דיתה
לא כתבה את "אל נא תעקור נטוע", אבל היא הייתה שם בשבילנו
ועכשיו על הקבר יוצאים לי הסיפורים. מי שרוצה יכול להישאר אתי,
השאר יכולים ללכת למועדון, יש שם שתייה וכיבוד, תודות לפבלו
הנהדר שלנו. דיתה הלכה להורים שלו שהלכו לועדת החינוך שהלכו
לוועדת המשק שאמרו שאין כסף לקנות חצוצרה ושיעורי נגינה עבור
ילד בטלן ולא אחראי, שיזרוק את הכלי יומיים אחרי שהוא יקבל
אותו. את דיתה שלנו לא עשו באצבע. חשבה חשבה חשבה, רצה לרופא,
שנתן לה אישור שיוסי צריך לחזק את הריאות והיציבה ושנגינה
בחצוצרה זו דרך נהדרת לעשות את זה והשיגה תקציב מוועדת הבריאות
עבור יוסי לשנה לימודים עם מורה פרטי וחצוצרה ישנה ומצ'וקמקת
שמרכז הקניות הביא מתל אביב מאיזה בית עבוט. היום אני צריכה
להפעיל פרוטקציה כדי להשיג כרטיסים לקונצרטים שלו בחו"ל.....
למה אני לא מרימה טלפון?.... החינוך הדפוק של של דיתה.....
"גועל נפש הפרוטקציות האלה".... סתם... מתביישת כנראה.......
או קיי סיכמנו, אם אנחנו באותה עיר בחו"ל אני תמיד ארים טלפון,
אבל גם אתה מרים, או קיי? נהייה קצת חשוך, הייתי אומרת. רק עוד
דבר אחד שיבהיר לנו מי הייתה דיתה באמת, ואז נלך למועדון. שני
ילדים בקבוצה תפסו פעם ילד בדואי ממאהל סמוך לקיבוץ גונב אווז.
הם היו זריזים וחזקים וניהלו אחריו מרדף, עד שתפסו אותו למטה
בוואדי בין הקנים, הכניסו לו מכות רצח והשאירו אותו שם. האבא
של הילד הגיע עם הילד שלו, שהיה מפורק לגמרי, על הידיים שלו
למרפאה של הקיבוץ וסיפר מה קרה. דיתה בדיוק הייתה במרפאה עם
רמי, ששוב דרך על מסמר חלוד ושאלה את הערבי, שקראו לו אבו
חסיין אם אני זוכרת נכון, אם הוא יודע מי הילדים שעשו את זה
והוא אמר לה שהוא חושב שאחד מהם זה הילד של יואל. דיתה ביקשה
ממתילדה האחות להמשיך לטפל בילדים ורצה לבית הילדים, שם
השוויצו שני הבחורים בגבורה שלהם. שני החבר'ה עומדים במרכז
החבורה ומתפארים איך הם רצו אחריו, איגפו אותו מדרום כדי שהשמש
תסנוור אותו וגרמו לו להיכנס אל מלכודת הקנים שם הם תפסו אותו
והראו לו מה זה לגנוב מהקיבוץ. דיתה פורצת לבית הילדים כמו
שיטפון בבשור, סמוקה כמו עגבנייה וצועקת: "אתם השתגעתם? ככה
לפצוע ילד? מי לימד אתכם להרביץ ככה? בנדיטים! טיפשים מטופשים!
חוליגנים, זה מה שאתם". ואז יויו עושה את טעות חייו ואומר לה:
"מה את רוצה, הוא גנב לנו אווז, הערבי המסריח". דיתה התחילה
לרעוד בכל הגוף ולמלמל "ערבי מסריח? ערבי מסריח? ומה אני?
יהודיה מסריחה שגונבת לחם בשביל לאכול. ומה אתה? גרמני
או-דה-קולון אתה?! אתה לא יהודי מסריח?!" עומדת לה דיתה, לבנה
כמו סיד, העיניים שלה קרועות, ממש בולטות החוצה, רועדת כמו
מכונת כביסה בסחיטה ואני מתחילה כדרכי למרר בבכי ואחריי שאר
הבנות. הבנים הבינו איפשהו שהם לא בסדר ושתקו. כשנכנס יואל,
שהיה מיודד עם אבו חסיין ואיש טוב בסך הכול, הביט סביב, איתר
את יו יו והעיף לו סטירה שעד היום מצלצלת לי באוזניים. הסאונד
של הסטירה הזו בתוך השקט של הבנים והבכי של הבנות היה כל כך
מהמם, שדיתה התעשתה ופתחה על יואל פה שמה זה הוא נותן מכות
לילד ושצריך לחנך אחרת, שמכות אף פעם לא עוזרות ומי שחוטף מכות
הולך אחר כך להחטיף. יו יו לא הצליח להגיע כי הוא בקונפרנס
באמריקה ואת שרון לא הצלחתי לאתר, אבל שניהם, כל אחד בדרכו,
נהיו אנשים נהדרים ולוחמים גדולים למען השלום והחברה ויויו לא
חוסך מעצמו התנדבויות בכל מה שהוא יכול, כולל עבודה עם רופאים
ללא גבולות והצלת ילדים ממחלות טרופיות בעולם השלישי. ככה זה
כשמקבלים שיעור מדיתה, שלא למדה כלום ולא היה לה שום תואר
לחינוך מאורנים או מהאוניברסיטה, אבל הנשמה שלה ידעה יותר טוב
מכולם. נהיה קר דיתה, סתיו. אנחנו הולכים עכשיו לקשקש קצת
במועדון לחבר עם חברים שרואים רק בהלוויות, את הרי יודעת שאין
לנו אומץ לחדש קשרים סתם ככה, כי הייתה לנו ילדות משותפת, כי
האנשים שישבנו אתם ביחד על הסיר מאוד חשובים לנו, ולהודות בזה
בפניהם ובפני עצמנו. אני אזרע כאן סביב הקבר שלך "המונמון"
חרציות צהובות ופרגים אדומים וקצת בצל, שיהיה לי מה לאכול
באביב, כשאני אבוא לבקר את האבן שלך כדי לבכות קצת, כי אני
חושבת שזה מקום מתאים שאף אחד לא רואה, ומותר יהיה לבכות פה
כמה שיתחשק לי.