טרקתי את הדלת ויצאתי. מאחורי עוד נשמעה צעקתה של אמא קוראת לי
בתחינה וריח הצ'ולנט של יום שבת שהכינה. יש בי מעט חמלה כלפיה,
כשאני שומעת את הקול שלה בעודי מתרחקת בצעדים מהירים בנעלי
האולסטאר החדשות שלי. אלו שאמא נסעה אתמול, בצפיפות הנוראית של
עזריאלי, וקנתה לי אותם מתנה לפסח. אך רגע החמלה הזה עובר
והכעס שוב מציף אותי כשאני נזכרת במילים שלה: "לא. ואם את באמת
לא ילדה קטנה כמו שאת לא מפסיקה להגיד, את תביני למה אמא לא
מסכימה לבת שלה, בת החמש עשרה, לנסוע לבד לצפון למישהו גדול
ממנה בשלוש שנים ולישון אצלו בלילה". אז היא נתנה בי את המבט
הזה מלא התוכחה, אני יודעת מה עבר לה בראש "מה הוא יעשה לי..."
מה הוא יעשה לי באמת? ישחק איתי טאקי? למען השם הוא ידיד שלי
ואני מכירה אותו, הוא לא מסוגל לפגוע בזבוב. לפעמים אני פשוט
לא מבינה למה היא דואגת כל כך, היא הרי הסכימה לי לנסוע כבר
כמה פעמים לטיולים בצפון עם חברים שהיא בכלל לא הכירה. "זה
שונה", היא אומרת", כשנמצאת איתך עוד ילדה אני מרגישה יותר
בטוחה." מה ההבדל? ואם היא כבר כל כך דואגת אז מה עם תאונות
דרכים? זה באמת לא משנה אם תשב לידי חברה או לא כשמתנגשת בנו
במכונית.
הוצאתי מהכיס  את הIPod- שאבא נתן לי ושמתי את האוזניות על
האוזניים, מוזיקה תמיד מרגיעה אותי. פניתי מהכביש למדרכה
שבסדקיה צמחו עשבים שוטים והמשכתי דרך מגרש המשחקים הישן
לפארק, אליו אני תמיד הולכת כשרע לי.
בתחילת השנה הקיפו את הפארק בגדר גבוהה, ועכשיו יש רק שלוש
כניסות וצריך להקיף חצי פארק כדי להיכנס.
בפארק יש את העץ, איפה שישבנו ביום העצמאות, גילי, תומר, איתי,
שרון ואני, נהניתי מאוד באותו ערב,  המקום הזה יעשה לי טוב.
אני זוכרת שחזרתי הביתה בשתים בלילה ואמא התעצבנה, ואז במשך
שבוע שאלה אותי בכל פעם שיצאתי לאן ועם מי אני יוצאת ומתי
אחזור.
האטתי את קצב צעדי. ההליכה עייפה אותי ונשימתי הפכה להתנשפות.
פתאום דחף אותי מישהו, הרמתי את ראשי וראיתי שהוא שוטר, הוא
סימן לי להתרחק משם וללכת מהצד השני של הפארק. הורדתי את
האזניות ושמעתי סירנה, אז ראיתי שני אנשים בחלוקים לבנים של
מד"א  סוחבים אלונקה ועליה שק שחור ומכניסים אותה לאמבולנס.
פחד מוזר ולא ברור מילא את ליבי והסתובבתי חזרה. בדרך שמעתי
שתי נשים מדברות על כך שמישהו התאבד היום בפארק. אחרי זה בערב
אמרו בחדשות שהוא היה בחופשה ממרכז גמילה מסמים ושהוא בן של
איזה קבלן חשוב.
הלכתי לחדר שלי. בבוקר קמתי ובדרך לבית הספר עשיתי עיקוף
והלכתי דרך הפארק. הציפורים צייצו, הפרחים פרחו והמכוניות נסעו
וצפרו. כמה אנשים האטו את צעדיהם כשעברו ליד הפארק והפנו את
ראשם לעבר זירת האירוע, וכמה נהגים פתחו את החלון והציצו
החוצה.
בבית הספר מישהו אמר שהוא מכיר את המשפחה ושהנרקומן שהתאבד ירה
בעצמו, ככה באמצע הפארק, עם כל האנשים והכלבים והילדים הקטנים
מסביב. בדרך חזרה עברתי דרך הפארק והסתכלתי על הספסל שהיה לידו
האמבולנס אתמול. שום זכר לא היה שם, אפילו לא טיפות דם על
המדרכה.