המקום שאני הכי אוהבת. המקום שאני הכי אוהבת לקרוא, לבהות,
לעשן, לבטול ולתכנן תוכניות ארוכות טווח הוא אדן החלון. יש בו
משהו מאד סמלי לאדן החלון. הוא מצד אחד מאפשר לראות עולם, נוף
בטווח ראיה רחב יותר מהראות המצומצמת של החדר הצפוף והמחניק
מהריח שלי. הוא גם מצד אחר מגן עלי מהחיים שאני רואה בחוץ,
מהסביבה האנושית החיצונית. הוא מסגרת מלבנית של ביטחון, ממנו
אפשר להסתכל על הכל ולחוות ולהרגיש דברים, ובאותו זמן לדעת שלא
יקרה מאומה שיפגע בי. ממש כמו ילד בשנותיו הראשונות. הוא מעניק
את התחושה שאני חלק מהעולם והעולם צריך אותי, ומה שאעשה יהיה
למענו, בניגוד לחדר שאפוף כולו בתאוות ורצונות אנוכיים,
שגורמים לי ליצור רק מה שאמצא לו שימוש זמני ורק מה שיספק לי
את הדחפים הרגעיים, שיעלמו עוד רגע וישאירו דבר מלבד עקבות של
חרטה. הוא כמו עמוד התווך של אני ועולם. אבל הוא רק אשליה, אדן
החלון. ובסופו של דבר אצטרך לצאת ממנו ולקחת את הסיכון שנמצא
בחוץ. אבל הוא נצחי בשבילי, ואני יודעת שמתי שאחשוק אוכל לחזור
אליו עם ספל קפה, סיגריה וספר, ואשכב בתוכו ואדחס בתוכו ואתנתק
מכל וארגיש מחוברת לכל.