9/3/2007

"אתה חושב שאנחנו רוצים אותם דברים?"
היא שואלת את זה בכזאת נונשלנטיות שבכל נסיבות אחרות הייתה
משאירה אותי המום. אבל המצב בינינו בימים האחרונים גם ככה לא
משהו, והאמת שחשבתי על זה די הרבה בעצמי.
"לא יודע... מה את רוצה?"
"אני רוצה..." היא כורכת את ידיה סביבי, נצמדת אלי, מחייכת
חיוך ילדותי, ומדברת בטון של ילדה שמנסה לשכנע את סנטה שהיא
הייתה טובה השנה. היא עדיין אותה ילדה קטנה שפגשתי לפני כמה
שנים וצחקה לי על המכנסיים.
"לא." אני מוריד את ידיה ממני, אבל משאיר אותה קרובה. "בואי
נהיה בוגרים לרגע, עכשיו ברצינות, מה את רוצה?"
"לא יודעת... מה אתה רוצה?"
אני בוחן בראש את האפשרויות שיש לי לענות לה:
'אני רוצה שלום עולמי'
'אני רוצה להיות הנשיא של ארצות הברית'
'אני רוצה לשבת מול הטלויזיה שלושה ימים רצוף ולאכול רק
פופקורן!'
המחשבות שלי מצחיקות אותי, אז אני צוחק...
"העיקר שכשאתה שואל אותי, אז זה צריך להיות רציני. אבל אתה
בדיוק כמוני, עדיין ילד קטן. הדבר היחיד שמניע אותך הוא הדחף
הרגעי, מה שבא לך עכשיו. ומצבי רוח ותכניות לטווח רחוק יכולים
להשתנות אצלך בין רגע. אתה מדבר איתי על בגרות?"
ראיתי שהיא מתעצבנת, אז חיכיתי דקה... זה עבר לה.
'אני לא יודע מה אני רוצה, אבל זה בטח לא זה. אני חושב שאני
צריך להתחיל מחדש איפשהו. לעזוב הכל, אשכרה הכל, ולהתחיל מחדש.
מקום חדש, חיים חדשים, בחורה חדשה, הכל חדש! אבל הכי חשוב לא
לעשות את אותם טעויות. הרי הבעיה הכי גדולה של החיים שלנו היא
שאנחנו מתחילים אותם בתור ילדים. אחרת 90% מהטעויות שלנו היו
נמנעות. אז זה מה שאני רוצה, אני רוצה לא להיות ילד יותר. אני
רוצה להתבגר, ולעשות סופסוף משהו רציני עם החיים שלי. כי כל מה
שעשיתי בחיים התפקשש, וכל עוד אני כלוא בעבר אני לא יכול להיות
מישהו אחר. כי כל עוד אני איתך, אני אהיה פגיע אליך, ואחזור
אליך כשעצוב לי, ואלטף אותך כשכואב. וכל עוד אני אני, אני
אעדיף לשכוח את הצרות שלי ולבוא אליך, במקום ללכת ולטפל בהם.
ובגלל זה אני צריך ללכת. בגלל זה אני צריך לעזוב אותך, ואת כל
החיים שיש לי פה.'
זה מה שהייתי צריך להגיד, אבל חשבתי על זה מאוחר מידי. במקום
זה יצא לי משהו כמו "צודקת... בואי למיטה..." וההמשך הוא
לילדים בלבד, כי זה מה שאנחנו... ילדים...