כבר שלושה שבועות שאני כלוא בסירה שאני לא יודע לאן היא
מפליגה. הכיוון אינו ידוע, והשמש לא זורחת באף אופק, רק המים
גועשים. גועשים מאוד.
באחד המכתבים שלי אליו כתבתי שהוא והאופק, שניהם יפים כל כך.
אני מנסה להיזכר באלעד שלפניו. הייתי שמח יותר? רשע יותר. אולי
שטחי יותר? סבלני יותר.

בשבועות שאחרי הפרידה אתה מגלה שכל השירים עוסקים בשניים,
בזוג. באהבה, בטירוף שבאהבה. כמה רחוק יכול ללכת משורר
בתיאוריו את האהבה שהייתה ואינה עוד?
רק השירים מבינים אותי. רק במילים של השירים אני מוצא נחמה,
והנה אני לא לבד. יש עוד אלפי מחברי לחן ומילה שהרגישו בדיוק
כמוני. ואז נגמרת לך הסוללה בנגן שלך ותחושת ההזדהות נקטעת
ומתנגשת כמו אופנוע בקיר בטון, ברחוב ההומה אדם, לבדך, חסר כל
שליטה במציאות אטומה כל כך, ואתה נותר עם השברים של עצמך.

המעברים החדים, שבין המציאות לאמת, יכולים לפלח את הלב שלי, גם
כשהוא קרוע לאלפי חתיכות קטנות. השגרה שאני נאלץ להתכופף אליה,
הדיאלוגים המנומסים נטולי ההקשבה ומעוטרי החיוך האלה. והנה
משמיעים שיר שאהבנו ברדיו ומיד אני נזרק לים מלא כרישים, כל
בית בשיר נוגס חלק ממני. "הכול בסדר?" אני מתפקס למתעניין
בשלומי. "כן... כן, בטח." ממהר לקבוע נחרצות בתשובתי השקרית,
שמא יתעניין עוד קצת והפצע שממאן להגליד ידמם לו על כל הסיגריה
שמלווה את הסיטואציה המיותרת.

עם כל זריחה של השמש הייתי מתמלא באהבה שלי אליו, עם כל נסיעה
באוטובוס כשהנופים מתחלפים במהירות. הימים עוברים ואני אינני
מביט אל השמש, הזמנים שלי עם עצמי קשים יותר אף מהרגעים
שמאלצים שפיות זמנית.
בסופו של יום, במקלחת, כל הלכלוך מתנקז. תחת המים הזורמים אפשר
להיות הכול. הדמעות מתמזגות ומתחפשות לזרם המים. במקלחת לא
צריך להביט לאף אחד בעיניים. במקלחת, האדים עושים את שלהם
ומטשטשים את המציאות הכואבת.

החיים כעת מלאים במוקשים שאי אפשר שלא להיתקל בהם, לנסות
ולהתחמק, ובכישלון מר ליפול עליהם, בדיוק במקום שכואב ואז
הפיצוץ. כל הזכרונות עולים עם העשן, וכמשקולת כבדה מאהבה
שחוקה, מטים את הצד השמאלי של המאזניים. מה היה לי ומה יש לי
עכשיו?

יצאתי סחוט ורצוץ ממערכת יחסים שטענתי את כל האנרגיה שלי
לתוכה. השקעתי את כל המשאבים שלי במה שנראה כניסיון להאחז בה,
להציל אותה, וכעת נותרתי חסר יכולת לקום על שתי רגליי.

אני בטוח בתשוקה שיש לי לחיים, אני מלא אמונה שטוב יכול
להתרחש, אבל מכאן, משהו כבר לא יישאר איתי להמשך. עם הרמת
הידיים על האהבה הזו יפול מידיי מה שהחזקתי במשך כל שנות חיי,
הנתינה האינסופית, ההקרבה והריצה אל עבר מה שמרגיש כנכון.
מעכשיו לא תהיה לי ברירה אלא לפקוח עיניים ולבדוק את כיוון
הריצה.
וזה הורס את כל החוויה.