על משטח מלחמה קדום ניצבים חיילי עץ,
דום הם זקופים ללא קץ.
ממתינים הם בכיליון עייני עץ לבואם של הגנרלים,
בעלי עיניי הנץ.
לכל חייל יכולת מיוחדת שאלה הוכשר,
יכולת שיקדיש למען מפקדו המוכשר.
החייל הפשוט.
בן עם,
אסוף.
מתקדם ברהיטות,
ישחט במהירות.
צעד אחר צעד ימשיך אל גורלו,
יהפוך מוכשר יותר או ישופד על כידון,
יהרג בהמון.
המתנקשים.
עומדים הם זקופים.
צייתנים.
מהירים.
מעל גגות הם מזנקים.
יריביהם אותם לא רואים.
מזווית העין הם תוקפים.
בלהב מורעל הם דוקרים.
יפצע אנושות זה שיהיה אדיש ליכולתם,
יסיים את חייו זה שלא ישים לב לבואם.
הפרשים.
על שניי סוסיי פאר הם רוכבים,
אלופים אדירים.
שריון בוהק הם עוטים.
מסכת יראה הם חובשים.
כידון ארון וחד הם אוחזים.
ירכבו הם בדרכי הנסתר,
ללא יראה מהלא מוכר.
את יריביהם יפילו אל הארץ הקר.
ומי ניצב כענק מאיים?
מי על הכל מהצד מסתכל?
הצריח.
תמיר הוא וצופה הוא בכל.
יד ימינו של המלך,
ידידו הגדול.
יגן הוא על מלכו,
כנגד כל אויב, צר או קם,
על כל עז מצח ואומץ רם.
ומי על כל הטירוף מסתכל?
מי בוחן את תנועת הכוח הרב?
אשתו,
קירבת ליבו של המלך התם.
מלכה ערמומית.
נחשיות בתנועתה.
אקרובטיקה הוא שמה.
ובסוף הקרב יישאר רק אחד.
הגנרל החזק יותר,
הטקטיקן החכם יותר.
ילחצו הידיים, השניים.
ללא מדון או ריב,
שניהם בתום שעה קלה יהיו למנצחים.
שניהם מחכימים.
וללא הפסד של חיים.
אין דם.
אין שברון כלים.
אין באמת מפסידים.
ואת המלך יעזבו כפחדן,
יעמוד הוא לבד,
השפן. |