לפעמים אני חושבת מה יקרה אם בוקר אחד אקום ואראה שהחיים שלי
לא כך טובים.
אני אלבש סמרטוטים זרוקים ומלוכלכים מרצפה, אצא מביתי העלוב,
הישן והקטן.
אלך אל תוך הרחוב ואנשים יעברו ויסתכלו אלי בצורה מוזרה.
מישהו יחלוף לידי ויגיד "זוזי מדרכי מטונפת אחת," ומהר מהר
יתרחק, לאט לאט אנשים ילכו ואני אשאר לבד ברחוב, אסתובב בתקווה
למצוא את הדבר האבוד.
אני אזעק בתוכי "אני צריכה עזרה, אני רוצה לחזור לחיים הקודמים
שלי, החיים שבהם לא היו לי בעיות, אבל אף אחד לא ישמע, אף אחד
לא יעזור.
ואני אבין שזהו ההזדמנות הלכה ואין דרך יציאה...

לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם היו לי חיים יותר טובים מאלה
שיש לי עכשיו.
אבל אני ישר מבינה שהחיים שלי הם חיים מעולים לעומת דברים
אחרים, מחוץ לתמונה שלי זה יכול להיות כל דבר, עולם תחתון,
מחלות, עוני ועוד הרבה דברים שאפילו לא עולים לי עכשיו בראש.
שוב נכנסת אני אל תוך התמונה שבתוכה מכילות בעיות אבל לעומת
דברים שקורים מחוץ לתמונה הן בכלל לא רציניות,לפעמים נדמה לי
שאני יוצאת כזאת מטומטמת כשאני בוכה מהבעיות שלי.
וכך אני תוהה על תמונה שבפנים ועל תמונה שבחוץ.

לפעמים אני חושבת אם אני בן אדם טוב, אם יש לי אופי, שאוהבים
ואם בכלל אוהבים אותי, מה חברים חושבים עליי באמת, הורים, האם
גאים בי או מאוכזבים ממני.
אז עולה השאלה - למה הורים צועקים על ,למה חברים מתרחקים ממני
ובסופו של עניין מה לא טוב בי?!
אני מרגישה את עיני מתחילות להיות אדומות והדמעות לא מפסיקות
לרדת, הדף נהיה רטוב, שמה אותו על שלוחן והולכת לישון, ובערב
שוב אותם הרהורים על חיים.