There's beauty in release

היינו היום במבחנים וכמו שיכולתי רק לדמיין, היא רצתה לעזור,
אך הציקה עד חנק. כל ניסיון שלי, כשכבר הייתי בטוחה שאני שם,
מצליחה, היא שברה את התקווה הקטנה וחסרת המשמעות הזו, שוב.
ושוב ושוב עד כמה שרק יכלה. האמינו לי, זה יכול היה להימשך כך
כל היום.
נכנסו באמצע, יצאנו תוך זמן קצר. בסופו של דבר הקשבתי לעצותיהם
ועשיתי את מה שכביכול הייתי כל כך מעולה בו, אבל לא הרגשתי
איתו טוב בכלל. אני לא יודעת למה לא הקשבתי לעצמי.
לא היה טעם להתייסר מאוחר יותר, על טעויותיי.
את כל הלילה ביליתי בחששות, יודעת למה אפול מחר, אותו היום
הגורלי. חשבתי שזה מה שיעשה את ההבדל, שזה יהיה מה שישנה.
רגע לפני שנכנסו כאב הבטן שלי רק גבר ויכולתי להרגיש את חבורת
החלזונות שהחליטה להתיישב לי באמצע הקיבה, עם הבתים הקטנים
שלהם. הקונכיות שהכאיבו לי בצדודיותיי והעומס והלחץ שגרם לי
לרצות להקיא את נשמתי כל עוד אני שם.
אפשר לומר שלא הרגשתי בטוחה כלל, כצילה שלה. לא משנה כמה
התהדרתי, כמה היא פחות, היא הצליחה להיראות נפלא יותר. פעם עוד
יכולתי לאהוב את זה, לקנא עם אהבה. אך אז באותם רגעים מסוימים
רק רציתי להעיף אותי ממני לכל הרוחות, אותה ואת הצורך שלה
להגיד לי מה עדיף לי לעשות, איך לעשות אותו ולמה. בעצם, אפילו
לא למה, היא אמרה, אז זה מה שהיה.

אני חושבת שהיא כבר שכחה את היום שהבטיחה שהיא תמיד תהיה לצדי
ולא משנה מה, כי אולי היום עשתה זאת, אבל לא שמעתי אפילו פעם
אחת עד כמה אני טובה ואיך אני הולכת לעבור. היא אפילו לא יכלה
לתת לי את זה. את התקווה הקטנה והמזויפת שאמהות נותנות לבנות
שלהן. גם לאלו ששרות כמו עורב וצריחת הבאנשי כבר עדיפה על פני
קולן, גם האמהות שלהן, שיודעות כמה איומות בנותיהן, יאמרו להן
שהן בטוח יצליחו, ובטוח יעברו, ובטוח ינצחו.
רק להכיל אותן בשקרים מתוקים ו-וורודים לכמה דקות של תהילה,
אלו שאפילו לא קיבלו.
אני קיבלתי בצל ישר לגרון, עוד באותו היום כשאמרה לי שהיא שמחה
שאני יודעת לשים את עצמי במקום המתאים לי.
"זה כל כך טוב שאת יודעת איפה את עומדת. היא באמת מיוחדת, והיא
יותר מדי לעומת מה שהם בכלל מסוגלים לעכל. מוכשרת יותר מכל מה
שיוכלו להאמין שיגיע. ואת," היא המשיכה, באותו טון כזה שמעמיד
אותך במקומך אך עדיין מלטף אותך עם מילותיו הנשזרות כדי לחנוק
את ביטחונך העצמי. "את יודעת שנעים לשמוע אותך, וזה טוב שאת
יודעת למה את מתאימה. לפשטות הזו שלהם, שהם מחפשים."
ואם היה משהו שצרם עוד יותר הוא הקלות שבה פרטה על כאבי, כאילו
היא לא פוגעת בי כלל. אפילו לא ידעתי עד כמה היא מודעת לעצמה,
למה שאמרה. הייתי מעדיפה לחשוב שבזה אנחנו שונות, אך לצערי אני
לא טובה יותר ממנה. יש לנו את הכשרון העילאי הזה לפגוע באנשים,
לומר את כל הדברים הלא נכונים במקום ובזמן הלא נכון ולגרום לזה
להישמע כאילו ממש אכפת לנו מהם, כאילו שאנחנו בכלל מסתכלות
עליהם.
כבר לא ידעתי איפה הגבול שלה, בין תום לב לאכזריות אמיתית.
העדפתי להאמין שהיא באמת כזו נאיבית כמו שהיא מציגה את עצמה,
לפעמים עד טמטום. אך ידעתי שלא יכולתי לדעת את כל זה אם לא
הייתי בת של אשפית התחכום והאינטיליגנציה.

כמו בלון של ילד קטן שנפלה לו השן, ורק רצה מתנה קטנה וסמלית
מאבא שיראה לו שאכפת, כך עף הבלון הוורוד שלי למעלה לשמיים,
וככל שנעלם יותר כך הפך לאדום יותר ומכוער יותר, והחלום הוורוד
התרחק ממני, והיא לא העלתה על דעתה כמה פגיעה אני מסוגלת
להיות. שאני לא כמוה, אני יודעת להסתיר היטב. ויש לי מה.

Could you not break down?
I won't let go untill you're safe and sound