הוא לא חשב שהוא כזה. אף אחד לא אמר לו. תמיד חשב אחרת. אף פעם
לא הצביעו לעברו ברחוב או שעמד בתור לצו ראשון. גם לא שישב
בטעות ביציע של הפועל בדרבי. הוא חשב שגם הם אוהבים בורקסים עם
תפוח אדמה, אבל אחרי הגול השני הבין שיכול להיות שטעה. הוא
בכלל לא אוהב כדורגל. מוזיקה היתה מצד שני משהו אחר. הוא יכול
היה לשבת שעות, גם לנגן אם רק ידע. רק ישב ודמיין. איך הוא
לוקח את הגיטרה ומלחין לה שירי אהבה. איך הוא חוזר עצבני
מהעבודה ונותן חצי שעה של רוק או קצת בלוז לפני השינה. זה עוד
לפני שהתחלנו לדבר על ג'אז. לסרנדות לא נשאר לו מקום במחברת.
היה רוצה גם כלב, כזה לבן שמקשקש כל הזמן בזנב ומחייך כמו שרק
כלבים יודעים לחייך. "טמבל" היה קורא לו. "טמבל" בוא לפה.
"טמבל" בוא לאכול". "טמבל" בוא תציל אותי.