"אחורה, לכי אחורה", צעקתי עליה, "סבתא'לה את לא מבינה? הבית
נשרף, הכול הלך, אני מבקש להתרחק אחורה", אבל כנראה היא לא
הבינה, היא המשיכה להתקרב ולבכות לי ברוסית, ואני לא מבין דבר,
ונניח שאני כן מבין, מה אני כבר יכול לעשות? "מה? מה את רוצה?"
החום שנפלט מהבניין התחיל להעיק, וגם היא. "ילדה ילדה", היא
בכתה במבטא רוסי כבד. "איזו ילדה? מה ילדה?"  תשובתה הייתה
המשך בכי אך היא הצביעה לעבר הבניין הבוער לאחת הקומות
העליונות שאליהם האש עוד לא הגיעה. "יש שם ילדה? נו, תעני
כבר!" היא לא הבינה ורק המשיכה לבכות.
"ישראל", הסתובבתי, "יש ילדה בבניין באחת הדירות העליונות,
צריך להוציא אותה." " יאללה, בוא נלך להיות גיבורים", צעק לי
ישראל בחזרה. עלאק גיבורים. הדבר היחיד שיצא מזה זה אולי
שיפודים. עלינו על הסולם של הכבאית ודרך החלון נכנסנו לבניין
הבוער. חום ועשן, בטח ככה מרגישים בגיהינום, ואתה מסייר בבניין
בוער, שבטח יתמוטט בכל רגע, בגלל ילדה רוסיה שאתה לא בטוח
בקיומה.
"מצאתי מצאתי", אני שומע את ישראל צועק. הוא מגיח מאחת הדירות
כשהוא נושא ילדה. טוב, לא בדיוק ילדה, יותר נערה בגיל הטיפש
עשרה, כמו סתיו שלי. שערה שחור, או שזה אולי הפיח, ולחייה
סמוקות.
הסבתא מנשקת אותי, ונודף ממנה ריח מסריח של זקנים ווודקה.

עשן, הכול מלא עשן. זה צורב לי בעיניים ושורף לי בגרון. אני
מנסה לפתוח את הדלת אבל לא מצליחה. אני מתרוצצת בבית מחפשת
מפתחות, רצה למטבח, אולי איזה סכין גדולה כדי לפרוץ את הדלת.
כלום, הכל עשן. אני מועדת בגלל השולחן במטבח... לאט לאט הכול
משחיר והשריפה בגרון רק גוברת.

"דליקה פרצה היום בבניין ברחוב אלנבי... בדליקה נהרגו שבעה בני
אדם ו-15 נפצעו, ארבעה מתוכם קשה..." אני מעביר תחנה אבל בארץ
יש חדשות בכל התחנות. "מחר יהיה בהיר ומחרתיים חם מהרגיל...."
הנה עבר לו עוד יום מסריח, בארץ מסריחה, עם חיים מסריחים, ורק
עתיד מסריח נראה באופק. אני לוחץ על הגז כדי לא לאחר לארוחת
הערב.
"ענת, איפה הטלוויזיה?" היא לא הייתה מסוגלת להסתכל לי
בעיניים. "לקחו אותה", היא אמרה לי בקול רועד. "וגם את מכונת
הכביסה." "מה?!" צעקתי ונראה שהיא נבהלה מעוצמת הקול. "אמרת
להם שמעכבים לי את המשכורת ושהבטיחו שהחודש יעבירו את כל הכסף
שחייבים לי? אמרת להם?" היא הנהנה בפחד.

נראה לי שהפעם הגזמתי. אפילו לא עזרתי לה לקום מהרצפה. פשוט
יצאתי מהחדר והלכתי לישון. בלילה שמעתי אותה מארגנת תיקים
בשקט, כדי שאני לא אתעורר. לוקחת את סתיו ואת תום ויוצאת
מהבית. היא בטח שוב נוסעת לאמא המזדיינת שלה. אולי הפעם הם לא
יחזרו. זה בטח יעשה להם טוב. ולי? מה כבר משנה מה יהיה אתי?

אור... צורות, וצבעים... אני שוכבת במיטה, לא בבית, רואה לידי
עוד הרבה מיטות ואנשים עליהם. מנסה לשאול איפה אני? אבל כאב חד
בגרון מונע ממני לדבר. אני מרגישה עדיין את העשן צורב לי
בגרון.
קול מוכר. "ילדה שלי, איזה אושר, התעוררת", אמא יושבת לידי
ומחבקת אותי חזק. חיבוקה גורם לי להשתעל ובכל שיעול אני מרגישה
כאילו אני יורקת אש ושורף לי בגרון.

"את נמצאת במחלקת ילדים ונוער של איכילוב", מסביר לי ד"ר ברק,
"נפגעת קשה משאיפת עשן, הריאות ממש התפחמו. עד שלא נמצא תורם
מתאים לריאה חדשה את תישארי מחוברת למכונת ההנשמה." אני מהנהנת
בהבנה.
אחרי יום שאני מעבירה במחלקה אני מבינה שהאווירה די מדוכדכת
פה. כולם פה מחכים לתורם כלשהו. במיטה מולי שוכבת רותי. היא בת
שש ובגלל פגם תורשתי היא זקוקה לכליה חדשה. היא נמצאת כאן כבר
שלושה שבועות. אני מנפנפת לה לשלום אבל היא לא מגיבה, אז אני
לוקחת דף נייר (נראה לי שזה דף תוצאות הצילום שלי) מקפלת אותו
למטוס נייר ושולחת לה. זה דווקא מושך את תשומת הלב שלה. היא
מחייכת, "למדי אותי איך עושים מטוס".
למחרת אני עושה לאמא רשימה של דברים שהיא צריכה להביא לי
מהבית.
1) רדיו טייפ
2) דיסקים של שוטי הנבואה, אהוד בנאי, הדג נחש
3) ספרי קריאה
4) דפים צבעוניים

"תביא לי שתי חפיסות נובלס, ואני לוקח גם עיתון", הרהרתי לרגע
כשפתחתי את הארנק, "תרשום לי את זה ואני אחזיר לך בסוף החודש."
רפי צחק עליי. "אתה חייב לי כל כך הרבה שכבר אין לי מקום לרשום
בדף."
יצאתי מהמכולת ותפסתי אוטובוס לעבודה. בין כל הכתבות על
השחיתויות וכשלי המלחמה הייתה תמונה של נערה שמחפשים בשבילה
תורם ריאה. לקח לי רגע לזהות. בלי הפיח ועם כל האיפור שלה
בתמונה, אבל זאת הילדה שישראל הוציא מהבניין הבוער לפני כמה
ימים. "הילדה נפגעה משאיפת עשן... מחפשים תורם ריאה... סוג דם
O+"
"זוכר את הבחורה שהצלנו?" ישראל שואל אותי כשאכלנו ארוחת
צהריים, "המשפחה שלה רוצה שנבוא לראות אותה, הם רוצים להודות
לנו." "אני לא בא", השבתי במהירות. זה לא עזר. תוך שעתיים כבר
הייתי בבית החולים. אני שונא בתי חולים. "יום אחד גם אנחנו
נשכב פה", אני אומר לישראל, "ואני כבר לא בטוח אם אני מחכה
לרגע הזה או לא." "די כבר אתה עם הדיכאונות שלך, תחייך קצת,
אתה פה בתור גיבור."

ברבורים כחולים וירוקים נתלו מהתקרה, ועל השידות ליד המיטות
היו שושנים וכוכבים בוורוד, אדום וסגול. על הקירות היו מודבקות
מלא חיות, דובים, אריות, צפרדעים והכול מדפים צבעוניים. חדר
שלם מלא בקיפולי נייר מדפים צבעוניים. והילדים על כל המיטות
פשוט יושבים ומקפלים ויוצרים עוד פסלון קטן של ברבור או דב
קואלה ומפיחים חיים בדף הנייר המת.
היא הייתה מחוברת למכונת הנשמה אבל בניגוד לציפיות עיניה היו
מלאות וצוחקות על אף שכשכל פעם שישראל סיפר בדיחה צחוקה גרם לה
לשיעול מפחידים למדי. אמא שלה חיבקה אותי וסבתא שלה המטירה
עליי ים של נשיקות ורק רציתי שיעופו ממני. אבל מה שבאמת לא
הבנתי היה המתנה שהיא הביאה לנו - פרח כחול מנייר שבתוכו היא
כתבה בפשטות מילה אחת "תודה".
"קשה לראות דברים כאלה", התחיל ישראל בדרך חזרה, "ודם O+ הוא
סוג דם נדיר..." נראה לי שעיניים כאלה צוחקות ראיתי רק כשסתיו
ותום היו קטנים כשראשם היה מלא משחקים וחלומות, ואיך היא
הצליחה לגרום לחדר שלם לפסל ככה בנייר? כאילו הצחוק מעיניה פרץ
לכל החדר ומילא אותו. "... לי  יש דם AB+ ולאשתי A-..." תודה,
על מה תודה? "איזה סוג דם יש לך?" "לא זוכר", השבתי.

הגרון שורף, קשה לנשום, לאט אני שוקעת... השמש מחממת אותי,
ושדה פרחים נפרש לפניי, כלניות, רקפות, צבעונים. וביניהם חיות
נייר קטנות. אני משוטטת בשדה ונוגעת בחיות הקטנות וכל חיה שאני
נוגעת בה מתעוררת לחיים... האדמה זזה מתחתיי... " תעבירו אותה
לחדר הניתוחים, מהר"... השמים מעליי כחולים ופה ושם יש ענן
לבן. להקת ברבורי נייר עפה מעליי... "יאללה חבר'ה, מהר, שלא
נאבד אותה..." אני מהלכת בשדה וחיות הנייר הקטנות מקיפות אותי.
אני מחליטה לרוץ, אני נותנת קפיצה ומתחילה לרחף, יד מושטת
אליי, אני אוחזת בה ומחייכת... אני מרגישה בחיים... "יאללה
חבר'ה, יש לנו תורם מתאים, קדימה."

"אני סולחת לך", ענת לחשה לי בזמן ששכבנו. בכל פעם שהיא חוזרת
אנחנו מתעלסים, כדי להראות שאנחנו עדיין אוהבים. עם הזמן זה לא
בדיוק נותן את ההרגשה הזאת. אני מנסה לישון ולא מצליח, רק
מתהפך מצד לצד. "ענת, תתעוררי רגע." היא מסתכלת אלי,י לא מבינה
מה קרה. "ענת, איזה סוג דם יש לי? " לא זוכרת... נראה לי שזה
כתוב בתיק עם המסמכים הרפואיים שלך." אני קם ומתחיל לחפש
במגירות בחדר.
"מין: זכר, משקל: 87 קילו... סוג דם: O+"
למחרת אני מוצא את עצמי בסדרה של בדיקות כדי לוודא שאני באמת
יכול להיות תורם מתאים. עובר עליי לילה נוסף ללא שינה בבית
החולים. האוכל בבית החולים עושה לי בחילה או שזה חוסר השינה
והעצבים, ולפנות בוקר אני מקיא על עצמי. כשהשמש זורחת מתחילות
לעלות בי המחשבות והדאגות - הנה מגיע עוד יום מסריח, בארץ
מסריחה, אבל סוף סוף העתיד באופק נראה יותר צבעוני.