הערת הכותבת: סיפור בהמשכים. כל קטע שאוסיף יסומן כ-(סה).
זו הגרסה שלי לספר הכה נפלא "הרדוף לבן", שנכתב ע"י ג'נט
פיטץ'. רוב הקטעים יסומנו כך. הם לא מסודרים כסיפור, אך הם
מגוללים את אותו הסיפור. אין צורך לעקוב, אין פה עלילה גדולה,
חוץ מחיי הפיוטיים להחריד.

תמיד הייתה זו שהסתכלו עליה. לאן שלא הלכנו, תמיד העיניים
ננעצו בה. כשהייתי בוגרת יותר, בסביבות גיל ,15 כבר התחילו
לנעוץ מבטים בגוף שלי, קצת. בגוף העגול עם שלי, החמוקיים, צבע
העור השזוף, התחת המלא והכמעט מושלם מדי והחזה הגדול מדי
לטעמי.
אבל לא משנה מה, העיניים הכחולות שלה והמבט השובה שלהן, הכה
מטעה, והשער, שלא משנה מה עשתה אתו, תמיד היה יפה כל כך.
גופה הקטנטן והרזה ושדיה הקטנים, אך הכה זקופים ומושלמים
למראה, הרגליים האלו של נערה בת 20.
לא יכלו לקחת זאת ממנה, המראה שובה הלב שלה, הממיס. וכל
הפלצנים האלה שנפלו בקסמיה, והיא זרקה אותם אחד אחד ואני אחר
כך, שמלקטת את שבריה כי היא טעתה שוב. הרגיז אותי להקשיב לה
מתלהבת, כי כשהיא עשתה את זה ראיתי בה משהו שלא אהבתי לראות.
לא אותה לורליי שנגזרה מהטלוויזיה, פתאום איזו נודניקית אחת
קטנה ומתלהבת, כמו ילדה קטנה. אבל היא הייתה כל מה שלא יכולתי
להיות ורציתי לבקש. מפוזרת אבל מסודרת להחריד. וחושיה
ההיגייניים, הפרפקציוניזם שלה והרצון לשינוי תמידי. אך הקיבעון
הזה, תמיד.
לא תמיד אהבתי איך שדיברה אליי; למעשה, לרוב לא, אבל לפחות עד
שהייתי בת 14 לא העזתי להעיר לה על כך. מאוחר יותר, אז כבר
התחלתי לומר לה שטון דיבורה אליי והאופן בו היא מתייחסת אליי,
כשבכלל, ולא מרוכזת בעצמה, אמרתי לה, שזה לא נעים לי. עוד
הייתי עדינה. והיא רק מנפנפת את מילותיי כאילו הן חסרות חשיבות
וכמובן שאני מדברת שטויות. "אני לא מדברת אלייך יפה? על מה את
מדברת? ותשמרי על הלשון שלך, אל תשכחי עם מי את מדברת".
וחזרה לענייניה כאילו לא קרה כלום.
לא אהבתי שעשתה את זה, אבל אז תמיד ידעה לקנות אותי עם המחמאות
שלה והיא ידעה בדיוק על אילו נקודות ללחוץ ואיפה אני נחלשת,
איפה צריך לגעת ואיזה מקום לרכך. ותמיד נפלתי מחדש וסלחתי לה.
קצת היה לי קשה כל הזמן לשמור את כל כולי וכל מה שרק רציתי
לומר לה בפנים, כי כשכבר אזרתי אומץ לפתוח עליה פה היא הצליחה
לבלבל אותי ולהעלים את כל המילים והשורות והנאום שהכנתי לה.
היא תמיד הצליחה.