את מפלצת ואת תהום שאין לה סוף.
את שקר מהלך וגורמת לכולם להיות בעולם שלהם, להאמין שאחרים לא
יודעים, שהיתר - אין להם מושג.
את מדברת אליי בשנתי ונכנסת לחלומותיי ומפחידה אותי עם
קיצוניות אנה ואנה.
כולם שונאים אותי ורק אי שם בתת המודע אני מוכנה להודות בזה.
רק שם אני רואה הכל.
את הכנסת לשם אותם, את האמת שלהם ואת תת המודע שלהם עם יד הכוח
שלך, שמגרה אותי כל כך.
אני רואה אותי כמעט נוגעת בכל כולך ואז הצעקות מהצד השני
מפריעות לי ואני מאבדת ריכוז, והנה שוב את נעלמת לך. ואת צוחקת
כי את יודעת שאני אמשיך לנסות, וכמה פתטית אני, חושבת שאפשר
באמת לגעת בך.
את הרי אוויר, אפילו העצמות שלך כבר נאכלו על ידי עצמן, כי את
המודל של כולנו וכולנו רוצים להיות כמוך, אבל את הראשונה ורק
את באמת יכולה.
אחרים ניסו, מתו בניסיון, הפסיקו בדרך לניצחון, נכשלו בכניסה
למשחק. את מאוכזבת, כועסת, אחד פחות שמשכת לאור היפה והבוהק
שלך.
לא נורא, נציק יותר לאחרים. אחד פחות, סבל לאחרים.
ואלוהים כמה את מחכה שאפול כדי לצעוק עליי, ולצחוק, ולהמיט
עליי אסונות ואומרת לי מה לעשות. ואת מצווה עליי להיענש, ואני
לא אחראית למעשיי, זו את שלוקחת שליטה ומחזיקה את המספריים,
וכועסת שאת לא רואה את האדום היפה שלך מתפרץ מתוכי אז אוחזת
חזק יותר, עם אצבעותיי שלי, בתער המלוכלך והחלוד, לוחצת חזק,
אבל אני שם צועקת לי לעצור, וזה לא עמוק מספיק, אז את אומרת לי
לבכות, ואני בוכה.
ואני לא מצליחה לומר לנו שזו לא הסיבה לבכות, חוסר ההצלחה שלך.
הניצחון שלי הוא סיבה לשמוח, אבל אנחנו לא יודעים את זה כי את
חזקה יותר.
כי את כבר בפנים, וזה לא משנה שלא רואים עליי את תוצאותייך, את
נהנית, כי המשחק ארוך יותר, ואת בת אלמוות, וחיי מתקצרים וכך
שלך מתארכים עוד יותר, אם אפשר.
ואני שומעת בשבילך אותם שרים לי לבלום, את הפה, את הראש. לא
לתת להיגיון להשתלט ולהעיף אותך להירקב כמו שאת רוצה בשבילי.
והם לא יודעים אבל הם פוגעים בנו יותר, גם בך, כי את כל כך
חזקה שאת פשוט מתעוורת.

אני רוצה לא לתת לך לנצח, אני רוצה להצליח להעיף אותך ולנפנף
מול פנייך בכל שכבות הממשיות שלי, אבל העצמות חזקות יותר והנה
למעלה את קצת שמחה-קצת עצובה, כי הנה הן יוצאות, ואני מתקרבת
עוד צעד-חצי צעד אל קצה התהום של הכלום שלנו, ואת יודעת שאני
איבלע שם ואיתקע בתוך החור השחור הזה לנצח. את לא תגמרי אותי
לעולם, אבל תמיד אישאר ביקום שלך, אהיה לשליטתך. והם גם אף פעם
לא יידעו.
את אומרת לי ואני צובעת את הציפורניים כדי שכולם ינסו לנחש מה
הצבע האהוב עלייך. אחד מהם, אדום. והחיוורון שאת מורה עליי
להסתיר בשכבות של איפור ומסכות של בלונד, וכתום, ושחור אם
מישהו מעדיף.
ואנחנו שלך לתמיד, עד הרגע שאנחנו בוחרים לסיים, ואז את רואה
עוד אדום, או את החיוורון שאת אוהבת, ולפעמים אנחנו גם נהפכים
כחולים כי כמה זמן אפשר להחזיק את הנשימה ולהישאר שזופים. אבל
כשארד לסוף אחייך ואקח אותך איתי.
תאמיני לי, אני אנסה.


ואלוהים רק יודע כמה אני מפחדת להגיד לך שלום ולא להתראות, כי
את מטרה בלתי ניתנת להגשמה, ואני צריכה משהו כזה, איזו אובססיה
קטנה ומתוקה, אחרת איפה המטרה בחיים?