ג'ון היגינס, סטודנט בעל תואר שני בתיאולוגיה, פסע במרץ
במסדרונות האוניברסיטה הגבוהים. הוא היה גבר בשנות השלושים
לחייו, בעל שיער קצר שחור, אף נשרי, סנטר חזק ומבט חודר. השנה
הייתה 2045, השנה שבה הסתיים סכסוך עקוב מדם בן עשרת אלפים
שנה. ג'ון היה מאותם הבודדים שניסו להמשיך לחיות כרגיל, למרות
שחוקי המשחק השתנו. הדבר היחיד שעניין אותו כעת היה לסיים את
העבודה בזמן ולקבל את תואר הדוקטור הנכסף. הוא פרץ אל תוך אולם
ההרצאות, תוך שהוא משאיר עקבות בוץ שחור על רצפת השיש הבוהקת,
הקרירה. באולם נכח, מלבד ג'ון, אדם אחד בלבד- איש זקן עוטה
גלימה. זה היה פרופסור ברנום אוון, המרצה לתיאולוגיה בכיתתו של
ג'ון ומדריכו בעבודת הדוקטורט. "איחרת", סינן הפרופסור ביבושת,
כשבקולו ניכרו שרידים של מבטא סקוטי. "כשיש לך רק תלמיד אחד
בכיתה, זה לא ממש משנה", גיחך ג'ון, וגם על פניו של הפרופסור
הזקן עלה חיוך.
"טוב, אז ניגש לעניין", השיב. הפרופסור פתח מזוודת עור מאובקת
והוציא משם מקרן שקופיות מיושן, למרות שלא שקע חשמלי אחד היה
קבוע בקיר הסמוך ללוח הכתיבה. לא היה להם שימוש, שכן רוב תחנות
הכוח הושמדו בקרבות האחרונים, ואלו שנותרו יצאו בכלל מכלל
פעולה, ללא אנשים שיתחזקו אותן. הפרופסור שלף גנרטור ידני קטן
בצבע כתום, וחיבר אליו את המקרן האפרפר. הוא סובב במהירות את
הידית הקבועה בצידו של הגנרטור ואחר הניח שקופית ישנה על המקרן
החלוד.
בשקופית נראה דף מתוך ספר עתיק. צבע הדף היה צהוב עז ובצדדים
ניכרו שולי הכריכה העשויה , כך אומרים, מעור אדם. על אותו הדף
ניכרו אותיות ומשפטים בכתב לא ברור. הפרופסור החל בהרצאתו.
"לפניך דף מתוך העותק המקורי של "האמת הקדומה", שלפי הברברים
נכתב ע"י מקים מסדר תלאילוס הקדוש".
"הבשורה על פי יהודה איש-קריות..." הרהר ג'ון בקול. הוא
והפרופסור היו מבין היחידים שעדיין האמינו בישוע הנוצרי,
ודווקא בתור עוסקים בחקר הדתות הם התנשאו בתחושת עליונות מעל
המאמינים בתלאילוס הקדוש והערכים שהוא ייצג. הפרופסור המשיך
בהסבר.
"ספר 3, פרק 9, פסוק 11: 'ויתהלך תלאילוס בחוצות העיר ויפגוש
את לילית. ולילית בת-צורר הייתה, ותשת דם כלב וחתל ותצבע-בו
שערה. ותלאילוס לא-ידע זאת, ויתן מבטחו בפדגו בן-התרסי, הוא
עבדה של לילית.' לפי האמונה הברברית, כידוע, תלאילוס הקדוש חי
כבן-אדם, אך לא היה יצור אנושי אלא יישות אלוהית-למחצה כביכול.
מסמכים מסוף המאה ה-20 טוענים שהוא היה יצור חוץ-עולמי..."
"חייזר", גיחך ג'ון.
"ומנגד", המשיך המרצה הזקן, "ראשוני הברברים התעקשו שהוא נברא
על כדור הארץ, כמה עשרות מיליוני שנה לפני בריאת האדם. בכל
אופן, באותם ימים רוב בני האדם לא ממש אהבו אותו, מה שמביא
אותנו ללילית".
"אבל לילית הייתה שדה תנ"כית", אמר ג'ון בפליאה "ותלאילוס כופר
בתנ"ך. מה לו ולה?"
עכברוש אפור ושעיר זחל ליד כף-רגלו הימנית של הפרופסור. הפעמון
צלצל לסיום ההרצאה. הפרופסור הזקן שלף בננה ותפוח מתוך
מזוודתו. הוא התגעגע לימי נעוריו, אי שם בתחילת המאה ה-21,
כאשר היו לו סנדביצ'ים עם פסטרמה, אך מפעלי הלחם הושמדו בלהט
המלחמה, ומפעלי הנקניקים נמחקו מהעולם עוד הרבה לפניהם. ג'ון
יצא אל תוך חצר פנימית בין בנייני הפקולטות הישנים, שהיו
מכוסים קיסוס. חצר זו לא דמתה כל כך לגן אלא לג'ונגל: שיחי שרך
רבים וטחב כיסו את האדמה החשופה, ופה ושם נקוו שלוליות קטנות
הגובלות בעשבים גבוהים, שמעליהם ריחפו ענני חרקים. ג'ון התיישב
מתחת לעץ שסק עמוס פרי ונשם לרווחה. שום צליל לא נשמע חוץ מרחש
העלים, ציוץ הציפורים וזמזום חרקים שונים. הסטודנט העייף שקע
במחשבות. שום אדם מלבדו לא היה בגן, שום מטוס לא ריחף בשמיים.
העולם שמסביבו מעולם לא היה שלו ושאנן יותר מאותו רגע, ועם
זאת, היה באוויר מתח בלתי נסבל. הוא, ג'ון, חי כמו כל אדם.
נולד בבית חולים, גדל בדירה קטנה בעיר, הלך לגן הילדים, לבית
הספר, לאוניברסיטה. כל חייו הוא חי בצל המלחמה בלי שיידע אותה,
אך כאשר היא התדפקה על דלתו השתנו חייו לבלי היכר. כנוצרי, הוא
האמין בכל לבו במותר האדם מן הבהמה. ועכשיו, כשהמלחמה נגמרה,
כמה בני אדם נותרו בעולם, מתוך אותם שבעה מיליארד? מיליון? שני
מיליונים בכל העולם? ורק אלף מתוכם אינם ברברים. רק אלף נשארו
כדי לבנות מחדש את הציוויליזציה שהושמדה. וכל השאר, הברברים,
הם האמינו בתלאילוס. אותו תלאילוס שאמר להם שהעולם בן מיליארדי
שנים, שפעם היו דינוזאורים, שמוצא האדם מהקוף. שבני האדם אינם
עליונים על שאר החיות, אלא שווים להם, ועל כן הברברים חזרו אל
הטבע, אל ההרים והיערות. ג'ון תמיד האמין שמפעל חייו לא יהיה
לשווא. אך לאחרונה התחילו אט אט מנקרים בו ספקות: מה אם באמת
כל השנים האלה בוזבזו בהתכוננות לעתיד שלעולם לא יגיע? מה אם
תלאילוס צדק כל הזמן? איבריו של ג'ון רעדו בחלחלה. הוא פתח את
ילקוטו והוציא משם ספר. "הקוסם מארץ עוץ" תמיד היה הספר האהוב
עליו בתור ילד, והספר היחיד ששרד אתו את סיום המלחמה. הספר שבו
הוא מצא נחמה בימים הכי קשים. הסטודנט המבוגר אימץ את הכרך
המאובק אל חזהו, ובכה כילד. קשה הייתה עליו הפרידה מאותו עולם
ילדות ישן ואהוב.
בצעדים נכאים חזר ג'ון היגינס אל אולם ההרצאות, רק כדי למצוא
את פרופסור ברנום אוון מוטל על הרצפה ללא רוח חיים - הוא נחנק
למוות מן הבננה, שהייתה סעודתו האחרונה. ג'ון השכיב את
הפרופסור המסכן על גבו, הצטלב וסגר את עפעפי עיניו של המת.
מבלי משים התבונן שוב בשקופית שהוקרנה על הלוח, ונדמה היה לו,
שהוא יכול לקרוא הכול.
"ולילית שנאה את תלאילוס, כי-תירא מפניו כשם ששאר האדם ירא
מפניו. וימאן תלאילוס לפגוע בה על-אף שנאתה, ויצם עשרת ימים.
ותברח לילית, ויברח פדגו בן-התרסי, ולא נשמע שמעם עוד."
אז סוף-סוף הבין ג'ון את הכתוב, ללא ביאור ופירושים. הוא סחב
על ידיו את גופת הפרופסור ויצא את בנין האוניברסיטה, הפעם
לתמיד.
המטרופולין שבחוץ היה שונה. הבניינים המפויחים, המזוהמים,
הוסתרו בצמחייה. כל מכונית חדלה מנסוע. מדי פעם היו ראשי
איילות וצבאים מציצים אליו מבין המרפסות. העיר, שפעם הייתה רעה
ואפורה, הייתה כעת נפלאה, ירוקה ומלאת-הוד, ממש כמו עיר
האיזמרגד מ"הקוסם מארץ עוץ".
ג'ון הניח את הפרופסור על העשב הרך וחלק לו כבוד אחרון. והוא
ידע הפעם, שהוא עצמו, למרות שתמיד חשש מן הגיהנום, לא יגיע
לשם.
הוא אדם בגן-עדן עלי אדמות.