"האם אתה מודה ברצח?"

"שטפתי את גופה הלבן, עובר עם הספוג על כל נקודה בגוף ואז טובל
את הספוג בחומר הצהוב. הפכתי אותה על הגב והמשכתי להעביר את
הספוג עד שהגעתי לפניה. עיניה עצומות ושפתיה קפואות, היא היתה
מדהימה. נגעתי בעדינות בפניה עם הספוג, לא מפספס אף נקודה.
שיערה השחור מבריק. החזרתי את הספוג לתוך הכלי שלו וליטפתי
בעדינות את גופה הקר. החלקתי עם ידי אל ידה. אחזתי ביד הקרה
ואמרתי לה 'את מושלמת'. חשבתי שיהיה עצוב לקבור אותה מתחת כמה
טונות של אדמה. הייתי לוקח אותה לחדר שלי אבל אם אימא שלי תראה
אותה היא תשתגע ולא נראה לי שיהיה לי כוח לטפל במשוגעת.

השתחררתי מהצבא לפני עשרה חודשים, הייתי לוחם ביחידה מובחרת
ושנאתי כמעט כל רגע משלוש השנים הארוכות בחיי. בחודש הראשון
שהייתי אזרח כל מה שעשיתי זה לשכב על המיטה ולשמוע מוזיקה.
הפעמים היחידות שהייתי נושם אוויר, היו כשהייתי הולך לעשן
ג'וינט על המרפסת. החברים שלי מהצבא היו מתקשרים מידי פעם אבל
לא רציתי להיזכר באותן שלוש שנים אז לא עניתי להם. החברים שהיו
לי באזרחות נעלמו בשלוש השנים האחרונות, ככה נוצר מצב שלא היו
לי חברים. אחרי חודש במצב מאוזן החלטתי שאני חייב לעשות משהו
עם עצמי, התחלתי לחפש עבודה ומצאתי די מהר עבודה בתור מלצר
בפאב/מסעדה. בגלל זה יצא לי לראות הרבה אנשים בגילי, לקחתי על
עצמי הרבה משמרות ודי נהנתי מכל העסק. הייתה שם מלצרית שקראו
לה לימור שמידי פעם היינו מדברים. בהתחלה על כמה שהבוס שלנו
חרא ועל כמה לקוחות יכולים להיות מפגרים. אחרי כמה זמן דיברנו
על העבר, היא השתחררה לפני תשעה חודשים ומאז היא מנסה לחסוך
כסף כדי לטוס לחו"ל. בצבא היא הייתה במודיעין, משהו סודי. היא
לא סיפרה לי, והאמת - זה גם לא עניין אותי. היא התפלאה לשמוע
שהייתי ביחידה מובחרת. אחרי חודש שעבדתי שם היא הייתה מספרת לי
על בעיות עם החבר שלה ועל סיפורים שקרו לחברות שלה. היא הפכה
לידידה למישהו שהייתי יכול לדבר איתו. חודש אחרי שהתידדתי איתה
היא הצליחה לחסוך מספיק כסף, התפטרה וטסה לחו"ל. ברגע שהיא
עזבה, הפאב/מסעדה שעבדתי בו הפך להיות מקום בלתי נסבל בלי
לימור. בלי מישהו שאני יכול לפרוק איתו את התסכול שלי על
לקוחות מעצבנים ובוס מפגר. התפטרתי כי לא יכולתי לעבוד יותר עם
אנשים. וככה חזרתי לאותם ימים, שכבתי על המיטה בלי מעש.
אחרי כמה ימים (לא ידעתי כמה כי אני לא רואה את השמש זורחת או
שוקעת) חיפשתי עבודה נוספת ומצאתי בעיתון מודעת דורשים קטנה:
"דרוש שוטף גופות", בהתחלה צחקתי עם עצמי: 'איזה משוגע יעבוד
בכזו עבודה'. אחרי צחוק קצר חזרתי למודעה וראיתי שמרוויחים
שלוש מאות שקל לגופה. חשבתי, זאת תהיה עבודה מושלמת בשבילי,
אני לא אעבוד עם אנשים חיים לכל הפחות וכבר כמה זמן לוקח לשטוף
גופה, אני ארוויח מלא כסף ויהי מלא זמן פנוי. התקשרתי ואמרו לי
להגיע לבית הקברות לצורך ראיון. בבית הקברות היה גבר מבוגר
שהיו לו שיער וזקן לבנים, כיפה מונחת על הראש, גופו צנום ופניו
חיוורות. הוא התפלא שבאתי לעבודה הזאת כי בדרך כלל באים אנשים
יותר מבוגרים, הוא אמר לי שהוא שוטף הגופות הקודם ועכשיו הוא
רוצה לעזוב כדי להקדיש את חייו לתורה. הוא לקח אותי לחדר שבו
שוטפים את הגופות, חדר מרובע שמואר בכמה מנורות ניאון וכל מה
שיש בו זה מיטת מתכת שמונחת באמצע החדר ליד שולחן קטן שמונחים
עליו דלי ומגהץ. גופה הייתה מונחת על השולחן, הצבע הלבן בהק
לאור מנורות הניאון. הוא ניגש אל הדלי, הוציא ממנו ספוג טבול
בחומר צהוב והעביר אותו על הגופה. הוא הדגיש לי שחייבים לעבור
על כל נקודה, הוא אמר שאם יש קעקוע אז לוקחים את המגהץ, נוגעים
בקעקוע ואז את השלפוחית שנוצרת מגרדים עם שפכטל (שהיה גם מונח
על השולחן). עבודה די פשוטה בשביל שלוש מאות שקל. התחלתי לעבוד
יום למחרת, הייתי שוטף גופה אחת ביומיים או לפעמים אחת ליום.
היה לי ממש קשה בהתחלה אם הגופה הייתה מלאה פצעים או גופה של
אנשים זקנים, לא יכולתי להתאפק והייתי רץ החוצה להקיא. בהתחלה
הריח שיגע אותי ולא הייתי יכול להשאר בחדר יותר מחמש דקות. פעם
אחת באה אליי ילדה בת עשר שנהרגה בתאונת דרכים, לא יכולתי
לישון באותו לילה. כל פעם שהייתי חוזר מהעבודה הייתי מתקלח שעה
כדי להוריד את הריח.
אחרי חודשיים התרגלתי לריח ולגופות הלבנות. ואפילו שבא ילד בן
שנה שמת מוות בעריסה, ישנתי מעולה באותו לילה.
לפני שבוע קיבלתי אי-מייל מלימור שהיא נחתה בארץ והיא רוצה
לראות אותי, יום אחרי נפגשנו בפאב שאני לא זוכר את שמו. היא
סיפרה לי על הטיול שלה באוסטרליה, היא שאלה אותי על הבוס לשעבר
ועניתי שאני לא עובד שם יותר.
"אז איפה אתה עובד?" היא שאלה.
"'זה סודי", עניתי לה בחיוך, היא צחקה.
יומיים אחר כך פגשתי אותה שוב ואחרי הפגישה היא באה אליי.
שכבנו על המיטה אחד ליד השני, הרגשתי את חום גופה, נשקתי לה על
שפתיה הרכות, הסתכלתי לתוך עיניה המחייכות. עליתי מעליה ותפסתי
בעזרת רגליי את ידיה, הרמתי כרית והצמדתי אותה אל פניה. היא
צעקה וניסתה להשתחרר מהאחיזה שלי, אחרי דקה בערך היא הפסיקה
להשתולל. החזקתי את הכרית על ראשה עוד כחמש דקות. הרגשתי את
החום עוזב את גופה, הורדתי את הכרית מראשה. מבט חסר חיים הסתכל
עליי, נשקתי לשפתיה הכחולות והרגשתי את הקור על שפתיי.
שמתי את הגופה בפארק, במקום שימצאו אותה כדי שהיא תוכל לחזור
אליי ולהיות שלי. אחרי יום מצאו את הגופה והיא חזרה אליי.
שטפתי את גופה הלבן, עובר עם הספוג על כל נקודה בגוף ואז טובל
את הספוג בחומר הצהוב. הפכתי אותה על הגב והמשכתי להעביר את
הספוג עד שהגעתי לפניה. עיניה עצומות ושפתיה קפואות..."
"את זה כבר סיפרת, תמשיך."
"אחרי שסיימתי לשטוף את גופה נשקתי לשפתיה, כיסיתי אותה
בניילון השחור והלכתי משם בידיעה שאני לא אראה אותה יותר.
בדרך חזרה הביתה פגשתי באוטובוס בחורה אחרי צבא ודיברנו
והזמנתי אותה לצאת איתי. היא הסכימה.
באותו לילה הגיעה משטרה לביתי ואז..."
"מפה אנחנו מכירים את הסיפור. האם היית רוצח גם את הבחורה
מהאוטובוס?"
"לא רצחתי אף אחת", עניתי בכעס. הם הסתכלו עליי המומים, הם לא
הבינו.
"לא רצחת את לימור?" הוא שאל בכעס. הסתכלתי על זוג, כנראה
ההורים של לימור, האישה בכתה והבעל ניסה לנחם אותה, שניהם
הסתכלו עליי. יכולתי להרגיש את השנאה בעיניהם. דמיינתי אותם
לבנים.
"אז מה בדיוק עשית?" הוא שאל בכעס.
הם הסתכלו עליי, מחכים לתשובה. אני רציתי לשמור אותה לנצח,
שהיא לא תהרס, שהיא תהיה יותר מיפה, רציתי שהיא תהיה מושלמת.
דמיינתי את גופה הלבן, את שפתיה הכחולות, את עיניה חסרות המבט,
את שערה השחור.
"לא רצחתי, אהבתי."