עוד כשהייתי בכיתה אלף וחזרתי יום אחד הביתה עם פנס בעין ימין,
אמא אמרה לי שהיא חושבת שאני טוב מדי וישר מדי ושאני צריך
ללמוד קצת, לא לוותר. החלטתי לא לספר לה שלא החזרתי להם כי הם
נראו לי חלשים מדי וקטנים ממני, איכשהו ידעתי שהיא לא תאהב את
התשובה הזאת. בגלל שלא כל כך מקשיבים לאמהות בילדות, גם אני לא
ממש הקשבתי. לא באמת חשבתי שאני ישר מדי ומוותר מדי.

בגיל 28 חליתי בסרטן. שמעתי שלא כל כך הולך לה למחלה הזו,
בשנים האחרונות ושיותר ויותר אנשים מצליחים להחלים. שיערתי
שהיא בטח מאוד מדוכאת מזה, אז החלטתי לוותר לה ולתת לה לנצח
אותי. אחרי כמה חודשים, של ייסורים וכאב, הגיעו כמה ממגן דויד
אדום באמצע הלילה וקבעו את מותי.

כבר ביום שאחרי זה הביאו אותי לקבורה. זה היה יום סתיו כזה, עם
עננים אפורים, שלכת והכול. כולם היו נורא עצובים. החברה שלי
בכתה המון וגם כמה דודות ואפילו משה שהייתי בטוח שאף פעם לא
אראה אותו בוכה, התייפח בקולי קולות. התחילו לכסות אותי בעפר
לאט לאט ושמעתי את אמא שלי מדקלמת בבכי שכבר מכיתה אלף היא
הבינה שאני מוותר יותר מדי, ושלא הייתי צריך לוותר למחלה הזאת.
היא גם סיפרה כמה שהייתי תמיד כל כך רציני, ובכתה עוד קצת.

פתאום אז הבנתי, שאמא די צודקת ושאני באמת ויתרתי יותר מדי.
אני חושב שזה היה הצירוף של הגשם שהפך את העפר שעלי לבוץ יחד
עם כל האנשים שאמרו בדמעות כמה שנורא אחסר להם, זה מה שעשה את
זה. הרגשתי פתאום די פראייר. "שתתפוס לה המחלה הזו פראייר אחר"
חשבתי לעצמי. לי נמאס כבר לוותר.

אז קמתי ככה לאט, בלי הרבה רעש והתחלתי לנגב את הבוץ מהעיניים,
כולם היו עסוקים בלבכות ולא ממש שמו לב אלי. כשיצאתי מהבור
והתחלתי להתנקות על הפרחים שדודה פנינה הביאה, אמא פתאום שמה
לב אלי, התחילה לצרוח שאני הורס את הפרחים, שאני אמור להיות מת
אחרי כל הוצאות הקבורה, וגם התעלפה לה קצת בסוף.
אמהות, מה שלא תעשה הן לא תהינה מרוצות.

אחרי כמה דקות שעמדתי שם, מבולבל, כשכולם צורחים ומתעלפים
(ולהיפך), החלטתי שזה די טיפשי. התנצלתי וחזרתי בשקט לבור.
אחרי כמה דקות כולם נרגעו והמשיכו בלוויה. אחר כך הלכו לאכול
את הכיבוד בבית של אמא. ואני נשארתי שם, שלושה מטרים מתחת
לאדמה. היה לי גם די קר ומשעמם להיות מת.
בחיי שזו הפעם האחרונה שאני מוותר ככה.