הדוקטור: הבעיה טמונה בכך שהוא מוכשר, יחסית.

מתמחה: יחסית ?

הדוקטור: תראה אין ספק שמדובר בבחור נחמד, שנון, יש שיגידו
אפילו מקסים במקרים מסוימים... אבל זה לא ממש זה.

מתמחה: למה אתה מתכוון?

הדוקטור: תראה, ההיסטוריה של הספרות והפילוסופיה מוצפת
בתיאורים המרוממים את הגאונים מעל שאר האדם מחד, ומאידך מבזים
את האדם הבינוני, הרגיל...את שופנאוהר וניטשה קראת נכון?

מתמחה: והוא מסוג האדם הבינוני לטעמך?

הדוקטור: לא, לא הייתי מרחיק לכת עד כדי כך. ישנו סוג אדם
שלישי - זה שנמצא בין הגאון לבינוני.

מתמחה: נראה לי שהבנתי.

הדוקטור: האומנם? הגאון מרומם ונמצא מחוץ לחברה. הוא אינו יכול
לשאוף נשימה אחת של אוויר בתוך המערבולת המטונפת לה אנו קוראים
חברה. הוא אינו מגדיר את עצמו על ידי הזמן שהוא נולד בו, החברה
שהוא חי בה, והמקום בו הוא גר. הכול נראה לו מקרי מדי. והרי
מחשבתו נעוצה תמיד בנשגב, בנצחי, בהכרחי. במה שנמצא מעבר
לגבולות המיידי - הכאן ועכשיו. הוא אינו יכול לכתוב על אירועים
יומיומיים - מותו של ראש הממשלה או רצח עם באפריקה אינם
מעוררים את היצר שלו, את הרצון שלו ללמד אותנו על חיינו ככלל.
הפרט אינו מעניין אותו כהוא זה.

מתמחה: וזה שנמצא בין הגאון לחברה?

הדוקטור: רחמיי עליו. אף פעם לא מניח את רגליו באחת הממלכות.
השהייה בתחום הנצחי תמיד רגעית עבורו. הוא מבלה רגעים מעטים
בלבד בממלכת הנצח - אם באיזשהו הבזק של הארה, באינטואיציה בלתי
רגילה, בפעילות שכלית המובילה אותו להרף עין למקומות מסעירים
ויפים. אך משהו תמיד מושך אותו לממלכה האחרת, אין לו מספיק זמן
כדי לבסס את עצמו בתחום המועיל לו, לחיות בחברת סופרים
ופילוסופים, והוא מוצא שהוא נמשך לנושאים האפורים יותר של
החיים. אחת הסיבות לכך, דרך אגב, היא תחושת האשמה הבלתי פוסקת
שלו.

מתמחה: אשמה?

דוקטור: (צוחק), בצעירותו הוא רואה את אמו מבשלת במטבח שעות אך
ורק למענו. הוא רואה את אביו חוזר חבול מיום עבודה מייגע. הוא
רואה את חבריו הצעירים עובדים בכל מיני עבודות מזדמנות רק
בשביל לגמור את החודש... והוא, באשר הוא אדם מתחשב ונוח אל
הבריות יחשוב לעצמו - אוי, כמה שזה אנוכי לחשוב את כל המחשבות
הפילוסופיות הללו, לבזבז זמן יקר מול ספרים ומאמרים, וניסיונות
הכתיבה האלו. הרי זו ממש בריחה מן המציאות! וזה ממש לירוק לכל
מי שאני מכיר בפרצוף! הם עובדים ימים ולילות, מנסים לפרנס
משפחות, ואני שקוע בהבלים הללו ומדמה לעצמי שאני טוב מהם, או
ראוי יותר להתמודד עם קושיות של האינטלקט... אני יורק על
האינטלקט שלי! אני יורק על מקור גאוותי!
כך חושב לו המסכן במעמקי לבו.

מתמחה: אני מבין..

דוקטור: ויש עוד נקודה שרציתי להבהיר. הגאון למחצה שלנו איננו
כליל השלמות במובן הרוחני. תחושת האשמה שלו מעורבת עם יצר שהוא
לעתים חזק אף יותר - העצלנות. את ההנאה הרוחנית שהיא קשה
ובעייתית להשגה ומצריכה קשיחות פנימית וריחוק מן הקרובים אליו
ביותר, הוא מחליף בתענוגות כמו סרטים (שמטמטמים את שיפוטו ואת
טעמו הטוב), בשתייה ובעישון, בשיחות חברתיות על נושאים הרחוקים
מלבו ותוך כדי כך הוא מדמה לעצמו שהוא מאושר ושבע רצון, ומפייס
את תחושת האשמה שלו על-ידי הריקוד החברתי המקובל. אך לאחר מכן
כשיהיה לבדו שוב הוא ירגיש את הרצון להתקרב שוב ושוב לממלכה
האחרת, האלוהית, ויבוש בעצמו על הזמן שבוזבז על בילויים,שתייה
ושיחות סרק למיניהן.
הגאון למחצה שלנו (שתואר זה איננו ראוי לו כלל וכלל אך ניתן אך
ורק כדי להבהיר נקודה מסוימת) הוא יצור מסכן, חסר יציבות, חסר
שיוך, חסר קשר אמיתי עם הבריות, בוש בעצמו, מתנועע באופן נצחי
מתחום אחד של חייו לתחום האחר מבלי שתהיה לו את היכולת לאזן את
חייו, מבלי שתהיה לו את היכולת לצפות בהם מלמעלה ולהציב את
עצמו בתוכם.

מתמחה: ואתה חושב שהוא מודע למצבו?

דוקטור: הבחור שלנו? כן. זו עוד סיבה אחת למצוקה שלו - וטוב
שאתה מעלה את זה. הקרע הפנימי הזה מתאפשר רק כאשר החבר שלנו
מודע לכך. יש לו יכולת גבוהה מאוד לניתוח עצמי, הוא מפרק את
עצמו בלי הרף לגורמים והוא מודע יפה יפה לדחפים המתנגשים
השוכנים בנפשו. הידיעה הזו מאמללת אותו.  הבעייתיות ידועה לו,
הקרע הזה, אך הוא עומד אומלל לנוכח תוצאות הניתוח העצמי הזה,
מבלי שתהיה לו היכולת לעשות משהו בנידון.  

מתמחה: אז מה היית "רושם" לו ? מה תגיד לו בפעם הבאה?

הדוקטור: (צוחק) קודם כל הוא יודע שאני יודע. והוא יודע שאני
יודע שהוא יודע (אל תתבלבל יקירי).
הוא מודע לכל מה שעובר לי בראש בקשר אליו. והוא יודע שאני לא
יכול לעזור לו.

מתמחה: אז מה? מה אני צריך ללמוד ממך במקרה הזה? מה אני צריך
לכתוב בדו"ח שלי?

דוקטור: אל תלמד ממני שום דבר. אני זקן וראיתי מספיק בחיים
שלי. אולי אתה ובני דורך תמצאו איזושהי דרך. אצלנו הטיפולים
נמשכים שנים ומובילים רק להחלמה רגעית ומקומית, יש לנו בעיה עם
אנשים כאלה - אני מודה.