"ביי אמא!" אמרתי והדלת נסגרה.
חיכיתי 5-6 דקות. הסתכלתי דרך החלון לבדוק שאין שם איש.
הסתכלתי לתוך חדרי הבית. זהו. עכשיו אני לבד בבית.
בלי להשים לב הרגליים שלי מובילות אותי למקום שלא ציפיתי,
ואולי בעצם כן, למטבח. "מישהו בבית?" עושה בדיקה אחרונה. שקט.
אין נפש חייה. פותחת את המקרר ולוקחת כל מה שאני יכולה.
אוכלת, אוכלת ואוכלת. בלי להפסיק אפילו לא לשנייה. כ"כ אושרת.
כ"כ נהנת.
פתאום - צלצול טלפון. בלעתי את מה שהיה בפי ועניתי "הלו?"
"מה קורה?" אני שומעת את אחותי הגדולה שבצבא מהצד השני.
"לא יכול להיות טוב יותר. ואיתך?" עניתי. "איתי הכל טוב. איך
הדיאטה?". שתיקה. קפאתי ל2-3 דקות. מה לענות? לא יכולתי להפסיק
לחשוב. "הלו? ליאור? את שמה?" שמעתי אותה מבולבלת מהצד השני.
מה להגיד? שהדיאטה מצליחה? ולשקר. שאני לא יכולה להפסיק לאכול?
ולאכזב אותה, וגם את עצמי.
"וואלה הולך ממש קל". שיקרתי. זה הדבר הראשון שנפלט לי מהפה
אחרי השתיקה הארוכה. "שמעי, אני ממהרת לעבודה. אני ידבר איתך
יותר מאוחר." הוספתי וניתקתי.
דמעה אחרי דמעה ירדו לי לאורך הלחי ונגעו בשפתיי האדומות.
טעם מר. טעם של עצב וכאב. אחותי, בעזרת המשפט הקצר הזה, פתחה
את הברז של הדמעות, ואני, למרות כל הרצון שלי והכוח, לא מצליחה
לסגור אותו.
התחלתי ללכת מהר. ממש מהר. לא, לא לעבודה מיהרתי כ"כ.
הגעתי. הפסקתי לזוז. הפחד שיתק אותי למספר דקות ואז חשבתי
לעצמי, או יותר נכון להגיד ששיכנעתי את עצמי, שזה הדבר הנכון
לעשות. הכל יהיה טוב יותר אחרי זה.
התכופפתי על הברכיים. הורדתי את הראש. ונשבעתי, נשבעתי כ"כ חזק
לי ולאלוהים, שזהו, זה הפעם האחרונה ויותר אני לא יעשה זאת.
הדבר שהכי עצוב זה שהאמנתי. האמנתי לעצמי למרות שכל יום אני
נשבעת שוב שוב.
הסתכלתי על האצבע מספר רגעים בחרדה. ומהר, לפני שאני יתחרט,
דחפתי אותה עמוק יותר ויותר לגרון.
תוך 6 דקות כל הסיוט הזה נגמר. הקאתי.
עמדתי. שטפתי פנים והסתכלתי במראה. והנה, שוב, דמעה אחרי דמעה
יורדות בלי הפסקה. רצה למיטה החמה שלי,המקום היחידי שאני
מרגישה שם בטוחה , ולא מפסיקה לבכות.
לפתע, שומעת את הדלת. מישהו מנסה להכניס את המפתח לדלת הבית.
זה ברור שזה אבי, חשבתי לעצמי. וכהרגלו, מאז שהייתי קטנה, הוא
ייכנס לחדרי לבדוק מה אני עושה. הוא אבא כ"כ דואג ואכפתי.
הלוואי והייתי יכולה לעשות בשבילו חצי ממה שהוא עושה בשבילי.
שמעתי את דלת הבית נפתחת לאט לאט. ניגבתי את הדמעות במהירות
שיא, כיסיתי את כולי בשמיכה והעמדתי פנים שאני יושנת.
הוא נכנס, נשק אותי עם שפתיו החמות שדרכם אפשר לדעת כמה אהבה
הוא מנסה להעניק לי, ושאני לא מוכנה לקבל.
יצא.

יום למחרת העמדתי פנים שאני ישנה. עשיתי כל דבר אפשרי על מנת
להישאר בבית. לא רציתי ללכת לבית- הספר.
הורים, מורים ובני נוער לא יכולים לראות את סבלם של חבריהם
לכתה. הם לא יכולים להבין כמה קשה לנו לבוא כל יום ביומו
לביה"ס ולהתבונן בהם מהצד בפחד.
לא הצלחתי. הלכתי לביה"ס. הגיעה הקיץ. כל הבנות בשכבה, ושכבות
אחרות, לובשות חצאיות קצרות וחולצות שלא ממסתירות כלום. ואני?
אני עם מעיל ענקי עלי. "חחח אני חולה עוד. כ"כ קר לי" אני
אומרת לכל עובר ששואל אותי מה פשר המעיל בקיץ שכזה.
צלצול. אני בדרכי לכתה כשפתאום בתי עוצרת אותי : "חחחחח היי
שמנמונת" היא אומרת, וצוחקת. "אהבתי את המעיל שלך, מתוקה שלי,
עכשיו תסתובבי ותסתכלי לשם, כי כאן אף-אחד לא סובל להביט בפנים
שלך" היא מוסיפה. החלטתי לא להתייחס ובאמת התכוונתי לזה
כשפתאום אני אני מביטה הצידה ורואה את חברותיי הטובות שיותר,
ביחד עם רועי, הנער שתמיד אהבתי, משתתפים בירידות עלי.
"אוי לי" חשבתי. "רק לא זה שוב. רק לא זה". והנה, שוב, בלי
הזהרה מוקדמת, דמעה אחרי דמעה, בלי לדפוק חשבון יורדות בלי
הפסקה.
הסתובבתי כדי שבתי לא תוכל להנות מהסבל שלי כשפתאום אני רואה
את כל השכבה מסביבי.
רצתי. זו הייתה הדבר הראשון שיכולתי לחשוב עליו. רצתי לשרותים
ובלי הפסקה כל 4 דקות מחדש בכיתי, הקאתי, בכיתי, הקאתי. ככה
במשך שיעור שאורכו 45 דקות. גם כשלא היה לי עוד מה להקיא,
המשכתי.
כשהיה צלצול להפסקה, נשבעתי שוב, לי ולאלוהים שזהו. זה הפעם
האחרונה. אבל בתוך תוכי ידעתי שאולי זאת הפעם האחרונה להיום.