...ואז השמש תזרח ותסתיר את העננים, תצבע את השמיים בגוונים
מרהיבים של צהוב וורוד, כמו צמר-גפן. קרניה ילטפו אותנו,
ואנחנו רק נשב על ספסל ונתבונן בשמש, שלווים.
צללינו הפונים דרומה ימרחו על הדשא המשונן, אשר יעמיד לכבודנו
כל אחד מעליו החדים, כמו היה רוצה לברכנו לשלום.
ידה תהיה קרירה ונעימה כשאאחוז בה, חלקה, מלטפת, מרגיעה.
אביא לה רקפת שקטפתי בקיץ, ופיה יתעקל בחיוך כשתצחק עליי, כמה
שאני אוהב קיטש.
ואז עיניה העמוקות כל-כך יתקרבו אליי באיטיות, כמו חתול המודד
כל צעד. פניה יתקרבו עד שנהיה לאיש אחד, והצל המדרים שלנו לא
יהיה יותר שני כתמים, אלא כתם אחד, גדול ורחב.
ואז -
הרקפת מהקיץ תקבל את הצבע של עלי השלכת, השמיים יכחילו בהדרגה,
כאילו מתגנבים בחזרה למקום המוכר להם. העננים יחזרו להסתיר את
השמש, שתחזור למקומה הטבעי, בדרום. והיא תתנתק ממני באכזריות,
ותלך עם השמש, בלי לומר דבר. כל שאראה יהיה השיער השפוך שלה,
קופץ לצד אחר בכל פעם שמכנסי הג'ינס הארוכים מתקפלים לצעד
חדש.
אסור יהיה לי לבכות, ככה זה בעולם האמיתי. אני רק ארגיש כאילו
משהו חונק אותי מבפנים בזמן שהשמש תתגלגל מערבה, ותצבע את
השמיים באדום עצוב, הפעם צבע אמיתי. ואני אסובב את ראשי מזרחה,
בהפגנתיות, וכל שאראה זה את הצל שלי, רק שלי, וכבר לא רחב כמו
שהיה רק לפני דקות ספורות.
ואז כל הכוכבים יצאו, כל אחד דמעה קטנה ונוצצת. וכשהירח יהיה
עגול ויפה, אדע שזהו החמש עשרה בחודש. אולי אפילו זה יהיה חודש
אב.
כך יעבור הלילה, ישן-לא-ישן, חושב מחשבות פילוסופיות על
האירוניה של החיים. וכשהעננים יתחילו לזרוח בתחתיתם אדע שהגיע
הזמן ללכת הביתה, רק לא להתבונן בשמש שוב.
רק לא להתבונן בשמש.