כמובן, על אהבה. איך לא? ובכלל סתם המצב המוזר שמתעופף לו
מעליי...


אהבה -

"למה את חייבת כל כך להכאיב?" [דנה ברגר, אהבה]

באמת, שאלה כל כך פשוטה, שנדמה לי שכל אחד שואל את עצמו
באיזשהו שלב.
למה אני מתאהבת באדם הכי לא נכון?

"לקחת כבר את הכול, לא נשאר לי דבר לעצמי..."

איך אפשר להתאהב? לאהוב כל כך? לשחרר, לשמוח, לצחוק ולעשות
הכול, ועדיין, להיות כל כך עצובה.

מרגיש לי שהנפש שבורה, אולי סתם התרגלתי? אני לא יודעת.
מרגישה כל כך לבד, הכול כל כך שברירי, המצב בבית, הלימודים, כל
הלחץ, וכן, גם האהבה.
אני לא יודעת מה לעשות... אני מרגישה שאני מתהלכת על חבל דק דק
דק דק, ומישהו הצית את הקצה שלו מאחוריי, האש מתחילה להתקרב
אליי, נהיה חם כבר. ואני צריכה לרוץ, אבל אם אני ארוץ אני אאבד
את שיווי המשקל, ואני אפול. משם אין דרך חזרה.

אז מה לעשות? לשפוך מים על האש? לנסות לרוץ ולקחת את הסיכון
שאולי אני לא אפול?

אני רק רוצה שזה יעבור, אני צריכה לעשות לי מטרות ולעמוד בהן.

- לסיים בגרויות בהצלחה.
- להמשיך לעבוד קשה.
- לסיים את כל הפרויקטים.
- שיחה רצינית עם בני המשפחה.
שזה הכי חשוב, זה מה שהכי משפיע.

- להחליט סופסוף מה לעשות עם עצמי. זה כאילו כל כך ברור, כי
אני יודעת מה אני צריכה לעשות, זה כתוב לי על הלוח מולי, על
לוח המבחנים, ביומן. בכל מקום - כתב היד שלי מזכיר לי את זה.
אבל "אין לי אוויר ואין מנוחה בלעדיך, הימים שלי נהיו
אפורים".

אז למה כשאני יודעת שיש כל כך הרבה לעשות אני מתבטלת, תקועה
במחשב וכל כך נכנסת לזה עמוק, לרחמים העצמיים, שכבר הגעתי
למסקנה שרחוק הם לא יקחו אותי. למה לא לצאת לעשות הכול? למרות
שאני עושה הרבה, ואולי אני לא מודעת לזה, "ואולי מחר יהיה יותר
טוב..."

"יש בי עוד כוח עכשיו שהלכת, חייך לי ירח נתן את אורו בחלון,
והלילה כבר לא מפחדת, לבד להיות ולחלום..." - האמת? אני יודעת
שיש בי עוד כוח, למרות שזה ממש לא מרגיש לי ככה, איפשהו עמוק
זה חבוי בי, שהלכת? שהלכת ככה, אולי הירח חייך לי, אבל אני
עדיין מפחדת להיות לבד, כי אני לא אוהבת לבד.