רונית לא יודעת מה בעצם היא מחפשת. האם זאת אהבה. ידידות. היא
יודעת שזה חייב להיות משהו שינתק אותה מהבדידות הזאת שלה.

רונית היא חברתי הטובה ביותר. יש לה דירה משלה בלונדון, ולשם
היא הולכת בכל קיץ וממתינה. פעם היה לה חבר אמריקאי, ג'ו שמו,
ששבר לה את הלב. הוא היה מתגאה באהבתו אליה והיה בוגד בה עם
צרפתיה העונה לשם מקסין, ילדה יפה בת 16.

אנחנו ישבנו לבדנו באותו ערב בדירה של ההורים שלה בתל אביב.
היא בכתה לי על החדש שלה, חיים. היא סיפרה לי שראתה אותו עם
מישהי אחרת במועדון קטן ביפו. רציתי לצעוק עליה, תפסיקי לבכות
טיפשה, ולא עשיתי זאת. היא התחפרה לתוכי וחיבקתי אותה. אוי
רונית רונית. למה את בוכה. זה תמיד אותו סיפור.

לי, למשל אף פעם לא הייתה אהבה. לא שלא התאהבתי, התאהבתי כבר
הרבה פעמים, אבל נמנעתי מלהגיע לשיברון לב. במילים אחרות, לא
אפשרתי לעצמי לנסות. הדמעות הזולגות של רונית שברו אותי. לא
ידעתי מה לעשות ונישקתי אותה. אך זה הגיע מעבר. פתאום מצאתי
אותי ואותה מתנשקות ללא הפסקה. היא הביטה בי בעיניה הכחולות,
כאילו מתחננת שאציל אותה. המשכנו להתנשק, מודעות למה שיקרה אחר
כך.

היא הפשיטה אותי כמו שאני הפשטתי אותה. היינו כבר אחת בתוך
השנייה. אני מתביישת לפרט. רונית הגדירה זאת כניצוצות, אני
הגדרתי כבושה. החברה הכי טובה שלי ואני שכבנו. היא נגעה בי
במקומות שלא אפשרתי לאף גבר שייגע בי. ואני לא הייתי אחרת, גם
אני נגעתי. זאת לא הייתי אני. לא הייתי סיגל, אלא מישהי אחרת
שהלכה אחרי התאווה. התאווה הזאת לא קיימת בי אלא ברונית.

אני מסרבת להודות כמו שאני מסרבת לאשר שאהבתי. נגעלתי וחיפשתי
דרך להיפטר מתחושת הגועל.
טסתי ללונדון, החלטתי להעניש את רונית בכך שאני אקפוץ מגג ביתה
בלונדון. עליתי לגג והסתכלתי על לונדון.

לונדון נראתה לי יפה. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו.

אני יושבת כבר יום שלם על הגג וחושבת. המחשבות ממשיכות לתעתע
במוחי. אולי כדאי שאקפוץ. אך היה כל כך נעים לעשות זאת סוף סוף
ועוד עם בחורה.