היא התעוררה באביב, זה היה לילה...
בדיוק אותו אחד שבו החורף חולף ומתחילים לצוץ ניצנים מבעד לשלג
שאט-אט הפך דליל.
משכימה לאור הירח מתוך השלג ומעטפת הפרחים ששמרו עליה במשך כל
החורף, מגיחה אל חיים חדשים - חיים שלא ידעה. אולי בעצם זו
הייתה הטעות שלה כשסירבה לקבל את העובדות - אך הפעם היא הייתה
נחושה בדעתה שזהו זמנה.
הרוח העדינה שנשבה בלילה גרמה לשערה לעבור בליטוף על הלחי
האחת, לאחר מכן על השנייה ושוב היא חשה בהרמוניה מסוימת עם
העולם שעד כה תיעבה, כמו שחשה שהוא תיעב אותה, את קיומה...

בתנועות עדינות היא החלה לפסוע לעבר המקום שממנו תראה את
הזריחה, ספק יחד, ספק לבד, ספק בקור, ספק בחמימות נעימה. כל
פסיעה דמתה לנצח, שהרי היא לא הייתה רגילה לכך - העולם הזה לא
היה שלה ומתחת לקרח והחומות הכול תמיד נראה אחר, שונה...
מוזר... ואולי - קצת מפחיד.

צעד אחר צעד, היא החלה לחוש בביטחון-מה זורם בעורקיה ועם הצליל
החרישי של רחשי הלילה היא החלה מסתובבת סביב עצמה, כרוקדת לאור
הירח שזמן כה רב לא ראתה אל מול עיניה העצומות אי שם מתחת
לשכבה העבה של החורף והרגשות המעורבים. כך עד הזריחה.
שוב הגיעה הרוח יחד עם גצי האור הראשונים, השמים התמלאו פתאום
בצבעים אחרים, לא אותה אפלה ששררה בעולמה ולבה, היו אלו דברים
שלא הכירה.

הם התבוננו עליה מרחוק, חסרי מילים. באמת ובתמים הם לא ידעו מי
היא באמת. היה זה נכון שהם ראו אותה בעבר, אבל לא ככה - מזמן
היא לא הייתה שם באמת, מזמן היא לא נראתה כה חיה ולבטח שלא
חשבו שכל הפריחה תחל בלבלוב דווקא עם בואה, עם יציאתה מתוך
ארמון הקרח שלה.
והיא?
היא לא הבחינה בהם כלל, היא הייתה פתאום כה שלווה אך עם זאת כה
עסוקה בעצמה ובסביבה החדשה שנגלתה לעיניה וכאילו בירכה אותה
בבואה, המשיכה בתנועותיה אל עבר הזריחה שקרצה לה באותם
הרגעים.
נעה עם הרוח, רצה בין עלי הכותרת של הפרחים בצבע אפרסק שנשרו
מהעצים הגבוהים ונשכבו לרגליה כאילו היו נוצות רכות...

לרגע היא נעצרה, חשה בנוכחות שונה, משהו שייך אך עם זאת זר
ובמבט הצדה היא הבחינה בו. הוא פשוט היה שם והתבונן בה בסבלנות
בעוד היא לוחשת לרוח. הוא לא ציפה לדבר, אפילו לא למבט, לא
לשום תגובה - הוא רק היה שם בשבילה, סתם - למקרה שתהיה זקוקה
לו.
הוא ידע שיום אחד ייפגשו שוב, וכך גם היא - כל אותו החורף לבה
נשא את אותו הניצוץ בכמיהה, זה ששמר עליה מהקיפאון המוחלט.

הזיכרון על אותה הבריחה מהמציאות, או שמא המסתור מכל הרע
מהעולם עלה במחשבותיה במבט עליו, אך היה זה מבט חטוף.
רק משום שידעה שלא תוכל להרפות שוב... לא כך... לא עכשיו,
כשאזרה את כל האומץ שבה בכדי לראותו שוב במסווה רצונה לזכות
ולראות את תחילת האביב, ולאחר מכן לחזור לכלא הפרטי שלה.
זיכרון שבו היא אוחזת בידו ויודעת שאיננה לבד עוד, גם אם במבט
לאחור היא לעולם תירדף בידי צללי העבר, גם אם החורף נצחי וגם
אם המרחק עצום ובלתי נתפס אפילו במוחה המעוות.
בכל מקרה שהוא - כמו אור מנחה בקצה מנהרה חשוכה, לעולם תדע לאן
ללכת בכדי שלבסוף לפחות משהו אחד יהיה כשורה.
במסע שלה אחרי האמת שלה, היא מצאה תשובה לפחות לאותה שאלה
נכספת שרבים עורגים לה, זכתה לחיבוק החם מבעד לערפל של ספקות,
כתף שתוכל לבכות עליה ואוזן קשבת...

היא הפנתה מבטה אליו בעודו מתרחק אל תוך התקוות השבורות שלו
ובחצי חיוך מלמלה דבר מה בקול רועד.
הוא לא הספיק לשמוע את מילותיה, או שפשוט לא הצליח, כי שוב היה
זה המרחק שהפריד ביניהם, ולכן היא לקחה את רגליה, שזכו בזמן
הקצר שבו עמדו שניהם אל מול הזריחה לכוויות קור שהקשו עליה
לנוע שוב ופצחה בריצה לעברו - כדי לחבקו פעם נוספת בחייה.
זה היה נראה כאילו היא תספיק...
אך לא חלפו רגעים רבים והיא חשה את עצמה שמוטה על הקרקע. כמו
מתוך חלום היא ראתה אותו מתרחק - זה היה כמו באותו החלום שבו
היא כמהה להיות עמו ופשוט עברה דרכו כאילו שהיה רוח, כאילו לא
היה אמיתי... כאילו... שלא היה שם מעולם והיא נותרה כלואה
באשליות האכזריות של עצמה.

קול השלג המתפורר בנפילתה הסיח את דעתו לרגע והוא התבונן
לאחור.
הוא ראה אותה שכובה על הקרקע, בלא תנועה, בלא נשימה, בלא
פעימה, או שכך היא נראתה, חסרת רוח חיים, ועיניו מיד התמלאו
בעצב - כמו העצב התמידי שליווה את מבטה שלה לאורך כל הדרך עד
אליו.

הוא ראה אותה מתרוממת לחצי מקומתה, לאחר מכן לעמידה זקופה כנגד
הרוח שהתחזקה מעט.
היא לא התבוננה לעברו, לא הפנתה מבט למקום שבו הוא עמד
בזיכרונה; היא פשוט עמדה כך, בקור, בעוד שמלה דקיקה בגוון סגול
בלבד לגופה והוא מתבונן עליה.

היא לקחה כמה נשימות כדי לעצור דמעה או שתיים והמשיכה לעמוד
בלא נוע. פתאום חשה בחמימות מסוימת סביבה, ידיים שנכרכו סביב
כתפיה...

האם הוא?...
זה היה הוא, אך בעלות החמה, הוא המשיך את הליכתו לקראת השמש
בעוד היא משחררת את שתי הדמעות שעצרה לפני רגעים מספר.
לאחר מכן - קרירות.
הוא המשיך בדרכו בדיוק כמו בזיכרון הכאוב שלה, שבו הוא היה
ו... לא היה.
הוא המשיך ללכת. הפעם היה זה הוא שלא יכל להישאר. הוא הביט בה
במבט אחרון ובחצי חיוך לחש כמה מילים לפני שדהה כמו חלום...

כמו חלום...

היא עצרה את רגשותיה לרגע, נתנה ללבה הפועם מנוחה. היא ידעה
בדיוק מה היו מילותיו...
היא נפלה על הקרקע הקפואה שוב וגופה כזרד חלש התקפל לרגע.
הוא ידע שאם רק היה ניתן לגנוב עוד כמה רגעים - גם היא הייתה
לוחשת את אותן המילים...

כמו חלום...

זו הייתה הזריחה היפה ביותר של שניהם.
היא קמה מנפילתה ומבעד הערפל המתפוגג, כנאבק באור החמה, המשיכה
אל היום שהפציע, יודעת שתראה אותו שוב.