נפרדנו בקיץ, אבל היה קר נורא.
לא היה לי מחסה להסתתר בו מפני הקור הזה, שנקרא אהבה.
כל כך רציתי להיות עכשיו במקום אחר, מקום אחר, שליו, מקום רגוע
ושקט, אבל לא יכולתי. סערה השתוללה בליבי ובראשי ובגופי.

כבר אין לך כוח לבכות, כבר אין לך למה לחכות. אתה פשוט קם
והולך.
אתה רוצה לחזור אך משהו מונע זאת ממך.
אולי זאת האהבה שזועקת שתיקח אותה בחזרה.

נפרדנו בקיץ אבל היה קר נורא.
לא הרגשתי את החום בחוץ, בליבי התחוללה סערה גדולה.
וכמו חיה פצועה אתה מחפש את דרכך הביתה,
ולא מצליח לזכור למה הלכת ולמה באת.
ולמה הכאב לא מרפה גם כשאתה מתרחק ממנו, למה הוא לא נעלם כשאתה
דוחק אותו לפינה הכי חשוכה וקטנה בחדר. וזה לא מספיק. אתה
נרדף. האהבה לא תרפה כל כך מהר. השקעת בה כל כך הרבה מאמצים,
וזמן, ומחשבה ורצון, והשקעה כך שאין סיבה שהיא תיעלם כך כך
מהר.

נפרדנו בקיץ אבל היה קר נורא.
לא הרגשתי כעצמי, פחדתי להביט במראה.
וכשהכל נגמר והמחשבות נחות, אתה מרגיש לבד, מרוקן, מפוחד,
גובר החשק לבכות.

ובמבט לאחור אתה חושב האם הכל היה כדאי,
האם יש סיבה שאתאהב שוב בחיי?
האם עוד אבכה ואפול ואשוב,
האם הכל שווה את זה, האם זה חשוב.

ורק הקור של החורף גורם לך שוב להזכר, כמו שהיה לך קר באותו
קיץ סורר.
והקיץ ההוא מתרחק ממך כמו נשאב ברוח למקום אחר, אבל עדיין אותו
שקט ארור בך מחרחר.

נפרדנו בקיץ של שנה שעברה, והיה קר, קר נורא.
ואיפה אני היום ואיפה היא, האם אצלי עדיין? בתוכי?
זאת עדיין איני יודע, וכנראה שעוד הרבה זמן לא אדע,
אולי זאת אבין רק לאחר הפרידה הבאה.