זה היה אחרי שסגרתי בבסיס 28 יום ריתוק וסוף סוף יצאתי הביתה
לסוף שבוע. עליתי על האוטובוס לתחנה המרכזית בת"א וישנתי כל
הדרך. אחרי שהגעתי דבר ראשון קניתי לי מנה שווארמה בלאפה עם
צ'יפס וחומוס כי הייתי רעב נורא. איך שסיימתי לאכול הרגשתי את
הגוש לאפה שיושב לי בבטן מתחלק בין המעיים באלגנטיות עד שנעצב
לבסוף בפי הטבעת שלי בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. הייתי פשוט
חייב לחרבן.

צעדתי לכיוון השירותים בידיעה ברורה שאני הולך לפספס את
האוטובוס אבל לא הייתה לי ברירה. הרקטום התחיל לשרוף לי. דחפתי
בחיפזון את השקל לתוך המכונה וכמעט רצתי אל האסלה המעופשת.
הורדתי את המכנסיים, התיישבתי, ושחררתי במכה אחת תסכול של 28
יום. אחרי שגמרתי לשלשל בהיתי בכל הכתובות של ההומואים והערסים
על הקירות והתחלתי לחשוב על השירותים בצבא ועל דברים שאנשים
כותבים שם על הקירות ופתאום נהייתי נורא פיוטי. נזכרתי שיש לי
טוש סימון שחור בתיק, הוצאתי אותו, בהיתי בו כמה רגעים והתחלתי
לכתוב על הדלת של השירותים בין "חיפה אלופה"  ל"גבר מפנק
במציצה".

"אורי היה פה" התחלתי. "הוא נולד ברעננה בשכונה די בסדר ותמיד
היו לו החברים שלו מהגן שעזרו לו גם ברגעים הקשים. בכיתה ד'
הוא התאהב בפעם הראשונה בדנה הג'ינג'ית.." וככה המשכתי במשך
כמה זמן. אולי שעה, אולי שעתיים, עד שכבר לא היה מקום על הדלת.
גוללתי את כל סיפור חיי ובסוף ציינתי גם את התאריך ושוב השם
שלי אבל בלי שם משפחה ואז קראתי את זה שוב. בסך הכל הייתי די
מרוצה.
ישבתי עוד קצת על האסלה וחשבתי כמה זמן זה הולך להישאר פה ומה
יחשבו על זה אנשים שמכירים אותי והחלטתי שלא ממש אכפת לי. ואז
באה עוד מחשבה, יותר פרקטית. כל העסק די התייבש לו שם בינתיים
ובכלל... איפה... אין. אין נייר טואלט. שמתי את הראש בין
הידיים והתחלתי לבכות.