הגלידה הזאת הרבה פחות מגרה כשהיא צפה לה שם למטה באסלה.
אני די בטוחה שהכל יצא. כן, גם הלחמניה. עם ייסורים קשים
ועבודת ידיים מיומנת ואם לא עובד באצבעות אז עט, עדיף את של
אבא כי הוא הכי צר... רק לדאוג שהכל בחוץ, לא לפרוש באמצע.

אמא, אל תבכי כבר התרגלתי.
אבא, אל תתפטר מהעבודה.
אני אהיה בסדר אני מבטיחה, אני רק קצת עייפה וכועסת
אולי מחר, כן מחר יהיה יותר טוב כי אולי אני אהיה מרוצה,
אולי המחוג יזוז טיפה שמאלה מהיום, עוד קצת.

מה אתה כל כך המום? תסתובב, תעשה כאילו לא שמעת, אתה דמיינת.
כי זה הגוף שלי אתה שומע? ואני אעשה איתו מה שאני אחפוץ.
אני לא מבינה מה רע בזה, מה זה כל כך מפריע לך?
זה לא כזה נורא או מוזר.
חוץ מזה אתה לא היית היום בבית ספר, אתה לא שמעת איך כולם
החמיאו לי, אייל אמר למאיה שהוא היה "עושה אותי". עוד קצת וגם
ליאור ירצה שנחזור להיות כמו פעם וגם הג'ינס שלי מכיתה ח' עולה
עלי, אני בדרך הנכונה, עוד קצת.

לא עוד שיחה, כמה שאת חיוורת, כמה שאת חלשה
רק תראה באיזה מהירות אני יורדת, נשבר לי מההליכון, מהדיאטות,
הפריכיות הדוחות, מלשמור על מה שאני אוכלת, אני יכולה לאכול כל
מה שבא לי בלי סוף ובלי שירגישו עלי.


רק אל תעמדו לי בדרך
רק עוד שקילה
רק עוד קצת לדחוף
רק עוד קצת.