הימים עברו עליי כמו רצועת זמן אחת חסרת אורך ורוחב, שהזמן
עובר בה כבמחילת ארנבים חשוכה וטחובה, שדפנותיה חסרות הצבע
מלחלחות כל פיסת אוויר בה וזורעות בה נטיפים וזקיפים של עובש
דחוס. השקט ששרר בה לפרקים הציק לפעמים ואז חדל מלהציק, כשלא
שמתי לב. כמו תרנגול שקורא בקול באמצע הלילה בשופריותו
האקראית, וזה מציק והוא לא פוסק ואתה לא יכול לדעת מתי תהיה
התרועה הבאה וזה מטריד ואין לך מנוחה מכך, עד שאתה כבר לא שם
לב. חלמתי ונתתי לזמן לעבור מעליי כאילו אין הוא קיים, בהברישו
את מעט שיערות ראשי בעשותו כן. ידעתי שכאשר כל מה שיש בעולם
יחדל מלהתקיים, רק הזמן יישאר, אז נתתי לו את הכבוד, ומרוב
יראת כבוד לא התייחסתי אליו. נתתי לו לעשות את שלו כרצונו ולא
להשתמש בו כבשלי, כפי שניכסוהו רוב מי שהכרתי. יום עבר ועוד
יום וכבר לא הבחנתי מתי זהו יום ומתי קודמו או אחריתו, כולם
היו נדמים לי כגוש אחד, כמחילה אזובת-אור ותחובת-אוויר ללא
התחלה וסוף. הרי בסופו של דבר אין הם שונים זה מזה בבסיסם,
בעירומם.
ואני בעירומי חלמתי על כל מה שלא היה לי באותם ימים. רציתי
ללמוד קצת יותר ביולוגיה ומדעי-החלל כדי שאוכל להתפלמס בצורה
עשירה יותר על-גבי קבי הדימויים שאוכל ליצור מידע כזה, אולם לא
הייתה לי מוטיבציה מי יודע מה גבוהה וגם לא היה לי איך. התחלתי
לקרוא באותם ימים וזה רק גרם לחולמנות שלי לפשות על יותר ויותר
אזורים במחילה, החולמנות שחתה בתמיסת האוויר הסמיכה לכל מקום
ואירחה לי שם לחברה. זה קרה כי הרבה עולמות נפתחו בפניי אחד
אחרי השני כל הזמן, כי קראתי תמיד כמה ספרים באותו הזמן, וכל
אותם עולמות לא היו שלי, וכל אותן מחשבות עקרות על אותם עולמות
חלומים שנהזו תחת עטם של מוחות משונים וזרים שלא היו שלי ניתקו
אותי עוד ועוד מהמציאות, והמשכתי להתחפר, מוצץ אזוב למחיה,
ומעווה אפי כארנב, כשלא שמתי לב.
הייתי רוצה להיות שוקולד, כי אז תמיד היה לי שוקולד. יותר
מהכול אני רוצה שוקולד. ואם הייתי שוקולד, היה לי שוקולד תמיד.
אני עוצם עיניים וישן, וחולם, והזמן שלי עובר כאילו לא היה,
וכאילו היה הדבר היחיד, אחרי שכולנו כבר לא היינו, אחרי שהקיום
קפא וחדל מפעולות של אבולוציה ואינרציה ואינטגרציה, אחרי שכל
המילים הגדולות נעלמו. אני יודע שבסוף הזמן יישאר פה לבד אחרי
כל אלה, ויהיה לו משעמם. זה היה רק אני והזמן, רק אין-זמן
ואין-אני.
והזמן חשב שהוא ארנב, ובלי לשים לב, היה מאנפף באפו, ואז מפאת
ריח הטחב הנורא, סותם אותו מיד.
רגבי הדפנות היו מצחקקים בהידגדגם כשפגשו בשפמו הדקיק של הזמן
הארנב, כשאנפף, אך לא הרשו לעצמם להתפתל בצחוקם, כי לא רצו
לקברו תחתם מבלי משים, ואז להצטער.
מרגע לרגע כשחשבתי עוד ועוד על מה יהיה אם באמת אהיה שוקולד
החל לכפות אותי פחד נורא, שאם אהיה שוקולד אני אמס תוך זמן קצר
ולא יהיה לי מספיק כסף לאוניברסיטה ללמוד אסטרונומיה ובכלל לא
יהיו לי הרבה דברים, ובגלל שאני אדם כזה שיש לו רגש גדול
לניכוס של דברים זה הדאיג אותי מאוד, וכבר לא רציתי להיות
שוקולד. התחלתי להרגיש איך כל העור שלי נמס ומתכלה וניסיתי
לטעום את עצמי כי אולי ככה אני אמחזר את עצמי ואשאר לבסוף קיים
ולא אשאיר מאחוריי את הזמן להשתעמם לבד, אבל כלום לא עזר, פשוט
המשכתי להרגיש את כולי נמס ונמס וכבר נמאס לי ואז כבר באמת
באמת הדבר האחרון שרציתי בכל העולם היה להיות שוקולד. ככה
ישבתי איזה פרק של זמן ואנפפתי כדי שאולי הזמן ישים לב ויעזור
לי מתוך איזשהו רגש של הזדהות, עד שנרדמתי.