ונראה שעברו המון שנים,
ואומרים שהזמן מרפא,
וזה לא אנושי לחשוב, אולי קצת אנוכי
שפצע כזה יעבור מעצמו.

הרי גדול הוא, ורציני.

אז הולכים לאיש,
עם משקפיים, דף ועט,
ופותחים את הלב.

אוכלים אוכל שאוהבים,
וקמים מאוחר,
ושוברים שגרה,
סתם, כי אפשר.

לא חושבים על אתמול,
וגם לא על מחר,
כי ככה עדיף, ומותר.

משחקים במחשב,
ורואים טלוויזיה,
ויוצאים לחצר, ועולים גם על פיזה.

וטסים בעולם
ורואים כל אדם,
כובשים כל פסגה,
מכירים, משכילים,
ושוכחים.

והכל הרי, מאותה סיבה פשוטה.
שלא רוצים לזכור.
פוחדים.

ובסופו של יום, ששוכבים במיטה,
במאיית שניה, שבין שינה לעירנות,
עוצמים עיניים, ונזכרים - בה.
אז למה כל זה היה?

אומרים שהזמן מרפא הכל.
אומרים.