זה רק אור הירח!
כן... גם אחרי גיל עשרים.
יכול להיות שהכתיבה שלי לא תהיה מספיק מדויקת בכדי לתאר את
אביב גפן.
ויכול להיות שדווקא כן.
אולי זה יהיה קצת קשה, קצת אחרי גיל עשרים
להיזכר בתקופה קצת עצובה, קצת שמחה
של שבע שנים
בכדי להקל, ולו מעט על עצמי
ענדתי את השרשראות, הצמידים שהיו בפסטיבל צמח, בפסטיבל ניצנים,
ברוק עצמאות ובערך בעוד מאה הופעות או יותר.
נעלתי את האולסטאר הכחולות שלי, מרחתי עיפרון שחור,
לבשתי את הג'ינס שנקרע לי כשניסיתי להתגנב לאחת ההופעות
את החולצה הלבנה, המעוטרת במילות השיר "מלאך"
כיביתי את האור בחדר
הדלקתי נר מאובק, פתחתי חריצי אור, לאותו אור הירח
שעוד יזכה לכמה וכמה משפטים בהמשך הכתיבה שלי...
אט אט החלו זיכרונות להשיל עצמם ממני ולהתעופף באלגנטיות בחלל
האוויר הקר של שלהי חודש פברואר.
ההופעה הראשונה, הרעד בברכיים, ההתרגשות הראשונה כשאביב עלה
לבמה...
הסיגריה הראשונה, החבר הראשון... ההרגשה הראשונה של
"הנה, אני מיוחדת, אני מאושרת, אני עצובה"
הפסטיבלים, החברים החדשים... החוויות... המצב שבו כל שיר ושיר
מדבר בצורה זו או אחרת עלי,
על מרינה הקטנה, או הגדולה, שכבר קצת אחרי גיל עשרים

ברגעים אלו, הילה קסומה של אור עופפת אותי, את המחברת שלי...
וזה לא רק אור הירח
זה האור שהיה עד להרבה מילים שזלגו, להרבה דמעות שנכתבו
זה האור שראיתי בכל שעות היממה כשילד אור הירח שלי דיבר איתי
כשנגע בי, כשאמר שהוא אוהב אותי, כשפגע בי, כשאמר שהוא אוהב
אותי, כשעזב אותי.

אבל אביב גפן תמיד נשאר שם
כשקצת עצוב, כשקצת שמח
כשקצת לא בא לי היות לבד

יכול להיות שהכתיבה שלי לא הייתה מספיק מדויקת בכדי לתאר את
אביב גפן.
ויכול להיות שדווקא כן.
אולי זה היה קצת קשה, קצת אחרי גיל עשרים
להיזכר בתקופה קצת עצובה, קצת שמחה
של שבע שנים.