רותם קוראת לו היפי
דנה טוענת שהוא נווד
והגר אומרת שהוא סתם מוזר.

ואני? אני סתם חושבת שהוא מדהים.

מצאנו את הבן אדם הזה בכינרת, כשהחלטנו שאנחנו צריכות להתאוורר
וללכת להנות קצת. בקיצור - להירגע.
הוא נווד, לטענתה של דנה, והוא היפי מוחלט לטענתה של רותם.
לבנתיים הוא מתגורר על החוף מתחת לעץ גדול עם זולה שמספקת את
כל צורכי האדם, בלי שום אף צורך, לאובייקטים נוספים.
כשישבנו איתו כולנו והוא הכין לנו תה, הוא אמר לנו שהוא עובר
מפה לשם. אוהב לנדוד.
היו לו עיניים מטביעות, ירוק מעורבב עם אפור בהיר, והחיוך
הקורן שלו גרם לשפתיי לפרוח.
במשך היום באנו אליו לפעמים, ומדי פעם הוא עצר באוהלינו וישבנו
כולנו קצת לדבר. הוא היה מקסים, בכל דרך, בכל צורה, בכל כוונה,
בכל אימרה, פשוט - הכל.
בלילה השני שלנו על החוף עשינו מדורה גדולה שהוא עזר לנו בטוב
ליבו לעשות ולהדליק. כאות תודה הזמנו אותו לאכול איתנו ספגטי
ולשתות יין. ישבנו כולנו סביב המדורה, עם עוד כמה חברים.
אוכלים, שותים, מביאים בקבוקי וודקה ובירות שבאות והולכות.
שוחים בים ענק של אלכוהול.
המדורה חיממה את כולנו, ישבנו קרובים אליה, צמודים כולם, מנסים
להתחמם בגלל הקור החודר שהערב הביא עלינו.
ישבתי לידו, מעשנים יחד, שותים יחד, מדברים יחד. שכטה אני,
שכטה קיברתי אליו, שכטה אני, שכטה קירבתי אליו.
שלוק אני שותה, שלוק אני מביאה לו.
היד שלי הייתה על רגלו, אני מודה - אני שמתי אותה שם בכוונה.
אחרי כמה בירות טובות ושוטים של משקה מגעיל תפסנו ראש, לפחות
אני.
וכאשר ראשי נפל על כתפו מרוב כבדות, הרגשתי את ראשו נשען
עליי.
חיכוכים קטנים, וידיים שמתקרבות לאחיזה מחממת.
הוא מלטף את ידיי ואני מחבקת אותו חזק חזק קרוב אליי, שלא
יעלם.
הוא הסתכל עליי מדי פעם מלמעלה, ושלח חיוך שגרם לי בכל פעם
מחדש לנמוס אל זרועותיו עוד יותר.
הוא קם, ואני קמתי אחריו כמו מהופנטת, הוא החזיק לי את היד
והוביל אותי לאוהל שלו. ישבנו בחוץ ודיברנו, התנשקנו, התחבקנו,
חייכנו ובהינו כמו טיפשים בכוכבים.
אח"כ נכנסנו לאוהל כשאני עוד לא מעכלת את ההרגשה הנפלאה הזאת,
שלא יצא לי לחוות לפני.
יצאנו החוצה לאוויר לשאוף קצת ניקוטין שיחזיר את האוויר
שאיבדנו מקודם. הוא כיסה אותי בשמיכה, ודאג שלא יהיה אף לא
אפילו חור קטן של אוויר, שיקרר את גופי.
הוא שכב קרוב אליי צמוד צמוד, מצמיד כל איבר בגופו אל גופי שלי
ושנינו מסתכלים על הכוכבים.
הסטתי את מבטי לאחור וקלטתי את עיניו מביטות בי. פניו השמחות
לפתע גרמו לפניי לדמוע. הוא חיבק אותי אל זרועותיו כלא מבין,
ואני בתמימותי הגבתי שמוכנה אני לחיות כאן על החוף לנצח.
הוא החל להצחיק אותי ולנגב את דמעותיי. לפתע הרגשתי על מה אהבה
אמיתית צריכה להיות מבוססת. חופשיות, אמיתיות ואמונה גדולה
אחד בשני.
שוב הבטתי בעיניו הקסומות שהדהימו אותי במחדש בכל מבט.
תמימות עדינה הייתה בהן, כמו של ילד קטן שאף אחד מחלומותיו
עדיין לא נהרס, והוא חי את עולמו כרצונו.
אולי זאת העובדה שהוא נודד ממקום למקום ולא משתקע בדבר אחד,
לפחות לכעת, הוא נפש חופשיה, ואין שום דבר שעוצר בעדו מלעשות
הכל.
הרגשתי אותו מחבק אותי אליו חזק חזק, וחיזקתי את אחיזתי גם
כן.
"אל תעלמי לי, אני לא רוצה לראות אותך הולכת", איך לילה אחד
יכול לשנות בך כ"כ הרבה? חשבתי לעצמי בעודי אומרת לו שאבוא
לבקר אותו הכי מהר אשר אוכל ומדביקה לו נשיקה רטובה בפה ועוד
מיליוני נשיקות שכיסו את פניו וגרמו לצחוקו להתגלגל.

יום למחרת נפרדתי מהאיש המדהים שהשאיר לי רגש עצום למזכרת.
כבר מספר ימים שאינני מסוגלת להפסיק לחשוב עליו
והגעגוע הבלתי פוסק לא נגמר.

עשרים שנה הבדל בינינו, הזכרתי את זה כבר?
אבל כשהייתי איתו
נדמה כאילו היינו אחד.