אני יושבת פה וחושבת כמה קר לי, וכמה בא לי להיות במקום אחר,
לעשות דברים שזוכרים... לעשות דברים שאתה תמיד נהנה להזכר בהם.
חולמת קצת בהקיץ, משכנעת אותי שהימים הכיפיים רק מגיעים, לא
נגמרו, משכנעת את עצמי שמחר יבוא יום יותר טוב מהיום, ואין
סיבה לדאוג.
חושבת עליך, שנמצא איזה 1000 קילומטר מכאן, ממני... והאמת שלא,
האמת שהרבה פחות, זה רק מרגיש לי כל כך רחוק, בלעדיך. בלי לחבק
אותך, בלי לנשק אותך, בלי לספר לך סיפורים שאתה לא באמת מקשיב
להם.
כבר ממש מאוחר עכשיו, או ממש מוקדם, זה תלוי איך מתסכלים על
זה,
ואני לא רוצה ללכת לישון. אין הרבה הנאה במיטה ריקה, אין הרבה
הנאה בלפחד מהחיים שלך שעוברים ואתה לא תופס אותם. הייתי
מעדיפה לעשות עכשיו משהו אחר, לנסוע לאנשהו, לשבת בחוץ עם
אנשים טובים ושמחים, שיגידו לי כמה יש לי מזל שיש לי מישהו
שאוהב אותי ככה ואז מה שהוא רחוק, ואז מה שהוא לא כאן עכשיו,
כי הוא עוד יחזור.
הייתי רוצה לחלום על רגעים כיפים, הייתי רוצה להתעורר איתך.
נראה כאילו כל הזמן האחרון אני רק חולמת על זה, אני רק נזכרת
בימים שישבנו בכל מיני מקומות הזויים והיה לנו קר כמו לא יודעת
מה, והרוח צימררה אותנו. ישבת לידי וקיללת את החורף, כמה
שהחורף מעצבן אותך, שאתה שונא אותו, והלוואי והיה תמיד רק
קיץ... אני אמרתי שאני אוהבת את החורף, אבל עכשיו נראה לי שאני
לא אוהבת אותו יותר.
החורף הזה היה בודד מדי בשבילי, העברתי את הימים בלהתגעגע
אליך, ואת הימים שאתה פה במחשבות על מה יקרה שתעזוב שוב.
שונאת את החורף שאני לבד, אין טעם פתאום, אין עם מי להתכרבל
מתחת לשמיכת פוך חמה, ואין למי לקטר כמה שלא בא לי לצאת מהמיטה
הבוקר, כי קר מדי בחוץ.
כל הזמן האחרון הרצתי בראש שלי, ונזכרתי בחופשים האחרונים שלי,
בטיולים האחרונים, ברגעים מיוחדים שהיו לי איתך, ומדי פעם גם
ברגעים שהיו לי עם אנשים אחרים. שונאת את החורף שאתה לא פה.
לפעמים, אני מפחדת ללכת לישון, אני לא מוצאת בזה טעם, אני
מפחדת לישון ולבזבז לעצמי את החיים, אני מפחדת לישון ולראות
איך הימים עוברים להם ואני לא עושה איתם כלום... ואז אני בדרך
כלל יושבת וכותבת, ושאני לא מצליחה לכתוב, אני קוראת דברים
שכתבתי פעם, וחושבת עליך, ושולחת לך איזו הודעה כזאת, שאני
יודעת שלא תקרא בזמן הקרוב - כי אתה לא יכול, וצבא זה לא צחוק.
אז מה? אסור לי לשנוא את החורף? אסור לי לרצות שתהיה פה אתי,
במקום שם בבסיס המעצבן הזה?
לפעמים אני חושבת לעצמי שיש עוד מלא אנשים שבטח מרגישים את
אותה ריקנות כמוני, ואני חושבת לעצמי כמה נחמד בטח יהיה לשבת
עם אותם אנשים ולנהל שיחה שבה אנחנו מבינים אחד את השני, את
ההרגשה המעיקה הזאת, את הבאסה. אבל כל פעם שבאמת יושבים עם
אנשים כאלה, אני מרגישה לא שייכת... כאילו להם יש שפה זרה, שפה
משותפת, וכאילו הם כבר מכירים אחד את השני, ואת ההרגשות האלה,
ואני בכלל לא שייכת.
וכבר ממש מאוחר עכשיו, או ממש מוקדם, תלוי איך מסתכלים על זה,
ואני עדיין לא יכולה ללכת לישון, לא מוכנה להודות שנגמר לי
היום, ושעוד מעט יתחיל כבר יום חדש, ואני אצטרך להתחיל הכל
מחדש, ולמצוא תעסוקה מחדש, ולחשוב עליך מחדש, ולהתגעגע, ולחפש
משהו לעשות, ולהתגעגע עוד קצת, ולחשוב איזה באסה שגדלים והחיים
כבר לא פיקניק.
ובינתיים, החימום דולק, והתריסים מוגפים, והמיטה מסודרת, ואני,
אני מרגישה חנוקה מהמחשבה שאני צריכה להכנס אליה, כי כבר אין
לי מה לעשות יותר, ולא בא לי להישאר לבד עם המחשבות שלי.
אני רוצה לנסוע לאנשהו, למצוא מישהו שלא ראיתי מזמן, ולשבת
לדבר איתו שעות על גבי שעות, בתקווה שיבין אותי, ואת התסכול
שלי, ויהיה לנו כיף ביחד.
אני שונאת את החורף שאתה לא פה, למרות שכבר נגמר החורף, ועוד
מעט יתחיל האביב, שגם הוא יהיה בדיוק אותו דבר שאתה לא פה,
ואחרי זה הקיץ והחופש, ועוד שנה, ועוד חורף, ועוד אביב, ועוד
ימים שעוברים, ועוד לילות שלא רוצים לישון... אני שונאת את
הזמן הזה, לפני שנכנעים, לפני שמבינים שכבר אין מה לעשות, כי
אז כל המחשבות באות, וכרגע - גם אותן אני שונאת.

(28.03.2007)