מן הסתם, האירוע הטרגי היה אחד מסדרה ארוכה שפקדה אותי ברצף
מתמשך. זה קרה באותו קיץ, מר ונמהר, שעדין חקוק בזיכרוני בשם
"הקיץ של מרים הקדושה".
הייתי בן שבע עשרה והיא הייתה כבר חיילת. עוד לא עברו ארבעה
שבועות מאז שהכרנו, כשבאחד מסופי השבוע של חודש אפריל היא
נכנסה לחדר, עוטה לסוטה לגופה ואלונטית כרוכה על ראשה, והודיעה
לי בקול רגוע "אני בהריון". הרגשתי כאילו משאית דהרה במורד
ופגעה בי במלוא עוצמתה. המחשבה הראשונה שעברה במוחי הייתה
לברוח, להיחבא עד יעבור זעם. מרים קרבה אלי מנסה לנחם, מנסה
לרכך. אך אני כלווייתן מרתיח מצולה לא יכולתי להירגע.
ימים רבים דנו באפשרויות העומדות בפנינו. לאף אחד מאיתנו לא
היה את האומץ לערב את הזולת בבעייתנו. שיחותינו הלכו והצטמצמו
למציאת הפתרון. ככל שנקף הזמן התחוור לי שהפחד גבר על ההיגיון
ודחייה נוספת, נראתה תמיד הפתרון האידיאלי. שלהי מאי כבר חלפו
ועדיין היה הסוד שמור עימנו. לאט, התחוור לי שאצטרך לשאת
בתוצאה. אף שלא הייתה לי כל תוכנית להתחתן איתה ובטח לא להיות
אבא בגיל שמונה עשרה, התחיל הרעיון לתפוס חזקה הולכת ומתגברת
במחשבתי. שיניתי את התנהגותי והתחלתי נוהה אחריה ומחפש את
קרבתה. מאי עבר. הרעיון שאני הופך לאבא תוך כמה חודשים שינה את
גונו. מדי פעם עלה החיוך על פני, כשחלפה המחשב במוחי.
כשהסתכלתי בגופה העירום השוכב לידי בשדיה המתעגלים חשתי גאווה
מתפתחת. ביוני, כבר רצינו בילד בכל מאודנו. מצאנו את עצמנו
משחקים בתפקיד הורים. בשבת, כשהיינו לבד בבית, נכנסנו למטבח
להסב לשולחן הבוקר. "אישה בהריון צריכה לאכול עוגה", הצהירה
מרים. מיד נשלפו המצרכים, השיש קומח, הבצק רודד. לפני שהספיק
הבצק להיכנס לתנור, הפך לכדורי משחק שנזרקו האחד על השני.
היו בידינו ספרי הדרכה ודימינו איך אנו מחליפים לתינוק
חיתולים. כשאמרתי למרים תראי איך החיתול הזה מלא צואה, היא
אטמה אפה ומבט מצחיק התפשט על פניה. ניהלנו ויכוח רם על צבע
הפלומה שיהיה לתינוק. בלונדיני ורך אמר האחד, חום כמו גורילה
אמר השני ושנינו פרצנו בצחוק. הוא יהיה טייס אמרה מרים, הוא
יהיה בורסקאי חמדתי לה לצון. היא יצאה מכליה. עם אבא כמוך, זה
מה שהוא יכול להיות, היא סנטה בי.  
בינינו לבין עצמנו כבר השלמנו עם מציאות בואו של התינוק, אך
שמרנו את סודנו מכל האחרים. בשבוע העשירי להריון על פי מניינה
של מרים, עזרנו אומץ והלכנו לרופא. מרים נרתעה פן יזהו אותה
היא חבשה כובע לראשה. התיתורה הרחבה כיסתה את פניה. ההמתנה
האילמת לפני דלתו של הרופא נמשכה עד אין קץ. בחנתי את עיניה,
עגום ומסתיר היה מבטה.
כשנפתחה הדלת ראינו איש רע מראה ישוב מאחרי השולחן. הוא קם
והושיט את היד למרים. נראה שהם כבר נפגשו. ''זה האבא'' הציגה
אותי מרים בפני הרופא. ''סוף, סוף, נעים להכיר.'' והושיט את
היד לברכני.
"העובר נראה מתאים בגודלו לשבוע ההריון שלך", אמר הרופא. מבט
של חרדה התפשט על פניה של מרים. היא עקמה מעט את זוית פיה כמין
חיוך מאולץ לקדם את פני הזורחות. "נראה שהוא אפילו גדול יחסית
לשבוע עשרים וארבע" הוסיף הרופא. החיוך קפא על פני, הפעם נכנסה
המשאית לתוכי בכל עוצמתה. "שבוע עשרים וארבע?" שניתי לעצמי.
מרים פרצה בבכי.
מעבר לדלת שאלתי," מי האבא"?
היא נשפה, "רוח הקודש" אמרה כשהיא מתרחקת במורד הרחוב.



אלונטית = מגבת
לסוטה = חלוקה רחצה קצר לנשים
מצולה = מים עמוקים
תיתורה = מצחיה של כובע