טיפולי הכימותרפיה שלי לא הועילו. מצבי הגופני כבר היה קשה
מנשוא, ומצב הגידול לא השתפר. רופאיי לא רצו להיכנע, וחששו
מלהעביר אותי ניתוח. אך היה ברור שלא היה מנוס. החלו כל מיני
הכנות לקראת הניתוח. כל אותה עת, נשארתי אדיש. אף אחד לא שאל
לדעתי לקראת הניתוח, אף אחד לא שאל אם אני מפחד. החומה ביני
לבין חבריי שבה ונבנתה. אמנם ניסו בכל יכולתם להיות שם בשבילי,
ראיתי כי קשה להם להתמודד עם זה.  אהבתי אותם, וגם היום אני
אוהב אותם, אך לא היו להם הכלים הרגשיים להתמודד עם כזה דבר.
בנוסף ללחץ הגובר לקראת הניתוח החלה הכנה לבגרויות. סירבתי
לוותר על הבחינות, ואף על לדחותן. העבודה לקראתן הייתה קשה.
היה צורך במורים פרטיים, שכן לבית ספר כמעט ולא הייתי מגיע.
היה זה מהלך קשה ומתיש. לא רק השעות לימוד היו מעייפות, גם
הלימוד בגפי היה נוראי. הייתי מורגל לכיתה של 41 תלמידים,
ותשומת הלב הרבה של המורה אליי מעט הפריעה לי.  ניסיתי להגיע
לבית הספר, אך בשיעורים היו פערים ביני לבין הכיתה, פעם לפה
ופעם לפה.  מלבד זאת היה קשה לי להתרכז, והיו שיעורים שקטעתי
בעיצומם עקב הרגשה רעה. אך בסיכומו של עניין סירבתי לוותר. אני
לא יודע למה, אך היה זה משהו שהייתי חייב לעשות. הייתי חייב
לעשות את הבגרויות, לפני הניתוח, שנקבע ליומיים לאחר הבגרות
האחרונה.

ככל שהתקרבתי לניתוח כך התרחקתי מהעולם. רק מאיה הצליחה להגיע
אליי. אני לא מעלה טענות כנגד האחרים, הם ניסו, באמת, אך לא
היה לי איתם קשר כמו שהיה לי עם מאיה. הם לא הכירו אותי כמוה.
כל יום, ישר אחרי בית ספר, הייתה באה, ואילו אני תמיד דאגתי
שיהיה לה מנת אוכל הגונה שתקדם אותה. לא פעם גם הייתה באה אתי
לרופאים וטיפולים. אני יודע שהזניחה את שאר עולמה, את הריקוד
וחבריה. ניסיתי לא פעם לשדל אותה לחזור לאלה, אך היא סירבה בכל
תוקף. בסתר לבי, ואולי לא כל כך, וברגשות אשם כבדים, הודיתי
לאל על סירובה, משום שלא הייתי עובר זאת בלעדיה. מאיה הייתה
המעיין שלי באמצע מדבר. היא הייתה סלע איתן שעליו יכולתי לנוח.
היא הפכה להיות האור בחיי. מסתבר שגם אני הפכתי להיות האור
בחייה.
זה קרה יום אחד כחודש לפני הניתוח. היה זה יום שישי בערב,
ומאיה, בניסיון לעודד אותי, הביאה את ששו מיילס ומופסי לבקר
אותי. היה נחמד ומצחיק, אך הרגשתי רע והבנים עזבו אחרי איזה
שעתיים. נשארנו רק מאיה ואני. מאיה השעינה את ראשי על ירכיה.
שתיקה ארוכה שררה בינינו.
"יותם?"
"כן, מאיה?"
"אתה מפחד מהניתוח?"
"מאוד".
דממה.
"יותם?"
"כן, מאיה?"
"היה מצחיק הערב"
"מאוד".
דממה.
"יותם?"
"כן, מאיה?"
"אני חושבת שאני מאוהבת בך".
דממה
"אל תענה על זה, רק רציתי להוציא את זה".
התיישבתי והסתכלתי לה בעיניים. בתוך תוככי סערה התחוללה. מצד
אחד כל תא בגופי זעק לה. אהבתי אותה בכל לבי. אך איך יכולתי
לעשות לה את זה? פתאום כל החודשים האחרונים נכנסו לי
לפרופורציות. איך יכולתי לעשות כזה דבר למאיה? איך הייתי כזה
אנכי?! התעלמתי לחלוטין מההשלכות של היחסים איתי על מאיה. היא
הייתה מאוהבת בבן אדם שלא ברור שהוא ישרוד את החודש הקרוב. לא
חשבתי עליה בכל העניין הזה. היא הקריבה את החיים שלי למעני,
ובשביל מה? שאפגע בה שוב ושוב? איני יכול לעשות זאת! איך עשיתי
זאת עד עכשיו?!
"מאיה, אני בתדהמה מוחלטת. לא, לא ממש שאמרת לי", אמרתי, בעודה
מנסה לפתוח את פיה להשחיל מילה, "מעצמי. ממה שעשיתי לך".
"לא עשית לי דבר, יותם!"
"כן, כן עשיתי. קשה לך מדי לחשוב על זה. אל תטעי בכוונותיי, גם
אני מאוהב בך עד כלות נשמתי, כבר זמן רב. אך אף פעם לא חשבתי
כיצד הקשר בינינו משפיע עלייך. כבר וויתרת על חייך למעני, על
חברייך והריקוד. היית שם בשבילי בכל רגע ועת. לא עלה בדעתי
שאני פוגע בך. הייתי אנכי, אך לא עוד. אני לא אתן לך להיפגע,
את יקרה לי מדי".
"על מה אתה מדבר יותם?! להיפגע? כיצד אתה פוגע בי?"
"מאיה, חשבת על מה יקרה אם אני לא אעבור את הניתוח? כיצד זה
ישפיע עלייך? ובכלל כיצד הקרבה שלך אליי, אל המחלה משפיעה
עלייך? את תפגעי בצורה שלא תאמן, אני לא ארשה לזה לקרות, את
יקרה לי מדי. כל קשר בינינו מזיק לך! זה מבעד לכוחי להעניק לך
יחס ואהבה כמחצית הכמות שמגיעה לך. את יכולה יותר טוב מזה!"
"יותם, מילה שיצאה מפיך לא הייתה נכונה. אתה מעניק לי יחס
ואהבה ככל יכולתך, וזאת הכמות שאני צריכה. הקרבה אליך רק מחזקת
אותי, מעניקה לי תקווה. ניתוק הקשר בינינו רק יפגע בי! לא היית
אנכי כל וכלל. מרצוני וויתרתי על דברים אלו. דברים אלו
מחווירים בעיני לעומת הזמן אתך. אתה תעבור את הניתוח בהצלחה,
ולאחר מכן נשב יחדיו על מיטה זו ונצחק על הרגע הזה, שבכלל
חששת. כל דקה אתך שווה לחיים שלמים עם אנשים אחרים. יותם, אל
תמשיך עם השטויות האלה! שטויות אלה הם מה שפוגע בי".
"מאיה, אז לא רואה בברור. גם אני לא ראיתי עד עכשיו. בכל מצב
אחר היה זה עובד, אבל לא במצב הזה, לא ככה. מאיה תחשבי על זה!
מגיע לך כל כך הרבה יותר! את יכולה להשיג כל כך הרבה יותר! למה
לך לעשות זאת?!"
"כי אני אוהבת אותך, יותם. לא אוותר עלייך בעד שום הון
שבעולם".
"אבל מאיה..."
לפני שהספקתי להמשיך את דברי, בתנועה פתאומית, קרבה אליי מאיה
ונשקה לי. צמרמורת נעימה עברה בכל גופי.  נדמה שכנצח היינו
במצב זה, עד שלבסוף היא חזרה להתיישב.
"יותם, פעם אחת בחיים שלך, תודה שאתה טועה".
ובמילים אלו קמה והלכה. אני נשארתי על מיטתי מביט אחריה
בתדהמה. או שמא בכמיהה.


התקופה הבאה הייתה לחוצה. הכנה לניתוח במקביל ללמידה לבגרויות
שקרבו ובאו. לבחינות למדתי עם מאיה. הקשה מכולן הייתה ללא ספק
הבחינה בתנ"ך, בה הרגשתי הייתה רעה מנשוא. הבחינות באנגלית,
מתמטיקה ומחשבים עברו ללא מאמץ. לבסוף הבחינה האחרונה,
בביולוגיה, הגיעה, ועמה החרדה מהניתוח שיומיים לאחר מכן יתממש.
הבחינה הייתה קשה.

שכבתי בבית חולים, על מיטה לא כל כך נוחה, בחלוק עוד פחות נוח.
ראשי כבר מגולח. מזון ושתייה לא באו לפי כבר כמה שעות טובות.
מאיה לצדי האחד, הוריי לצדי השני. קומץ חברים בפאתי החדר.
מילות עידוד נזרקו בין לבין השתיקה. מאיה מחזיקה בידי. האחיות
באו, לוקחות אותי אל חדר הניתוח. בכניסה לחדר נפרדתי מכולם.
הוריי כמו סירבו לשחרר אותי, שכן אולי הייתה זו הפעם האחרונה
יחדיו. לי ולמאיה היה קשה ביותר להיפרד. עמוק בפנים ידעתי שזו
הפעם האחרונה שלנו יחד.

בחדר הניתוח היו כמה מילים אחרונות מהמנתח ומהאחות, בעודם
מזריקים לי סם הרדמה. התמונה כנגד עיניי היטשטשה, עד שלבסוף
נעלמה לחלוטין, וכמו התמונה כך גם אני.
שבוע עבר מאז הניתוח, מאיה יושבת על מיטתי. דמעות מכסות את
פניה. "אתה רואה יותם, גם אני צדקתי. אני לא מתחרטת על אף רגע
איתך, ולא נפגעתי. אבל אני אודה שטעיתי, גם אתה צדקת. אני לא
צוחקת על הרגע שבו חששת מהניתוח. גם אני חששתי. אבל זה לא
חשוב. אני אוהבת אותך יותם, ותמיד אוהב".
לו רק הייתה לי דרך להגיד לך שגם אני אוהב אותך.