אני אמרתי לה שזה יקרה, אבל כמו תמיד היא חייכה חיוך מבין
והנהנה בהסכמה, ולאחר הוסיפה "תני לי לנסות לבד". וכשהיא
מחייכת את החיוך המבין, זה ברור שהיא לא מקשיבה. אלה השאריות
שנותרו לה מגיל העשרה, כשרצתה לטבוע בעולם שלה ולא לאבד עצמה
בביקורות של אחרים.
חבל לי לחזות את עתידה בכזה בירור, ולדעת, שאין דבר שבכוחי
לעשות, כי החיוך המבין אמר את שלו.
עכשיו כבר לא ניתן לעצור בעדה, מחרבת עצמה מבפנים ומבחוץ
ומשחיתה כל חלקה טובה שטיפחנו יחדיו שנים.
אני מתבוננת מהצד, זולגת נבואות שווא, ומזכירה לעצמי שזה
חולף.
"את היחידה שיכלה להציל אותי מעצמי?!" היא מטיחה בי.
ואני מהרהרת שוב, איפה עובר הגבול. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.