יש לי פנים, ויש בפנים וזאת כמעט כולי, רק מסתתרת קצת. חבל,
כבר הייתי כל כך קרובה להיות אלופת הארץ בהחזקת דמעות בקצה
העין, במיוחד בפני קהל גדול, והרסתי הכול עכשיו. גם ככה כבר
כמעט חודש שהעור שקרוב לקצה העין השמאלית שלי אדום ויבש ושורף
בעקבות ספיגה יתרה של מלחים. אחרי שפיזרתי רסיסים בחדר אני
אוספת שתי ממחטות בידיים, מושכת מספר פעמים באף, קמה ויוצאת.

זהות חדשה, ועכשיו יש לי רק פנים.
"סוקולוב 13?" מצאו אותי.
הנהג, איש בסביבות גיל העמידה, מנסה להחיות שיחה בנאלית בשאלות
קצרות שכאילו שלף מהשרוול, ואני עונה מבלי להתיק את עיניי
מהדרך החולפת. אין זה בא ממקום של חולשת אופי, אני פשוט מבינה
את הצימאון שלו להדביק אישיות לפנים שמצא. נוסע אל כתובת, אל
פרצוף לא מוכר, משחק משחקי "אני קורא אותך", מאתגר את עצמו
ומכניס פיקנטיות קלה לשגרת הדרכים שלו.
וככה הוא מגלה לו עולמות קטנים, פיסות פיסות, אמתיות או לא
אמתיות ככל שיהיו, זה לא חשוב.
בכל מקרה, כל עולם קטן כזה מוציא לו בסוף איזה שטר וטורק
מאחוריו את הדלת, והופ - הפרצוף שהכיר נשכח ונעלם והוא נוסע אל
פרצוף חדש, מבקש ללמוד קצת גם אותו.
ככה אני, שולפת שטר מקומט מהכיס השמאלי, אומרת "תודה", כי כל
כך הרבה נשטף ממני היום יחד עם הגשם, אבל הנימוסים עקשניים כל
כך, נדבקים אל העור שלי והמים לא מצליחים לשטוף אותם, כמו הרבה
לכלוכים שבי שלא נשטפים לעולם, גם לא בימים הסוערים ביותר של
החורף.
אחר כך טריקת דלת ונשימה עמוקה, מתירה אחריה אדי קור היוצרים
תמונות על רקע הלילה השחור.

זהות שוב. עכשיו יש לי פנים, והבפנים משתנה. תלוי מי אתם -
לחלקכם אני כמעט כולי, לחלקכם חצי אמת, לחלקכם כלום.
נכנסת פנימה קצת אחרי שההופעה התחילה. המון רעש, המון קצב,
המון תזוזה. אני עומדת והצבעים של התאורה משתנים ללא הרף.
צהוב- לשמש שנראה כאילו לא זרחה כבר שבועות.
כחול- לעצבות שזורמת כמו מים במערבולת אינסופית, חסרת מוצא,
יונקת הכול לתוכה.
אדום- לאהבה שנקברה בי כמו ניצנים שביקשו לפרוח לפני שהשלג רמס
אותם בטרם הספיקו לפתוח ראשיהם.
כולם זזים בקצב, נכנסים אל תוך המוסיקה של עצמם. הנה גם אני
נכנסת אל עצמי, מנסה להקשיב באמת לגלגלים שמסתובבים לי בראש,
לצלילים המופקים, וכל מה שאני שומעת זה רק רעש מחריש אוזניים
ונטול מוסיקה ברורה.
אורי היה עוצר אותי כאן ואומר לי שגם הרעש שבי הוא מוסיקה.
כולנו מוסיקה- העט הנובע עכשיו מידי הוא מוסיקה, הנשימה הקצובה
שלנו, קולות פסיעות על הקרקע, הגשם הנושק לאדמה, הדמעה הניטחת
ברצפה, המחשבות שרצות בראש ללא הפסקה. ואני עכשיו עומדת,
דורכת, מסתירה חרישית דמעות, נושמת, זורקת מדי פעם מילה מיותרת
לחלל שמסביבי, חושבת... וכל אלה נותנים תוקף להימצאות שלי כאן,
מרכיבים של המוסיקה. המוסיקה שלי.
כן... אני מוסיקה, כולי מוסיקה. ואיך זה שאני עדיין לא מרגישה
כאן? עם כל הצלילים הברורים, שבוקעים מכל כיוון חוץ ממני,
והרעשים והמחשבות. כל כך ריקה, כאילו פרטתי על כל מיתר, שרתי
כל תו, ניגנתי כל צליל אפשרי ורוקנתי ממלודיות, משאירה בתוכי
רק רעש וריק. הפכתי להיות יותר מדי מוסיקה, וזה אולי מה שהרס
אותי. המוסיקה שלי כולה רעש ומחשבות, זיופים וצלילים מעוותים,
אקורדים נוראיים, סולמות משתנים ללא הפסקה - רעש באוזניים.
באתם לפה וביקשתם להתייחד עם הרעש, לנשום אותו, להכניס למערכת
הדם את הגיטרות, התופים והבס. ואני? אני רודפת את השקט. שרק
יהיה שקט, בבקשה. אתם רוצים רעש - קחו קצת ממני, קחו הכול. רק
פנו את המיקרופון ותפנו עליו זרקור לבן נייטרלי ותנו לי להקשיב
למוסיקה של השקט. על הבמה עכשיו פזורים רסיסי עבר, בקהל חלקיקי
הבנה.
עכשיו אני בין כולכם - אחת מהקהל או נשמה שקצת סטתה מהדרך
ונאספה למדרגות השחורות ובטח תטואטא כשיעזבו האנשים את האולם.

הכול תלוי במתי ואיפה אתם מחפשים. זה קצת מצחיק, באופן אירוני
כואב שכזה. אין לי מוסיקה ברורה משל עצמי ולאף אחת מהזהויות
שמרכיבות חלקים ממני אין אותה מנגינה או אותו רעש, אבל בכולן
יש חלק ממך.
זה לא שאין לי מוסיקה או קצב - אלו דברים שאי אפשר לקחת, זה
פשוט שלפעמים נדמה שבלעדיך אובד לי החוש המוסיקלי, המלודיה
נקברת, ואני קצת יותר מזייפת וקצת יותר מרעישה, קצת כמו משורר
בלי נשמה, מזיז את הראש במועדון מלא עשן וריקנות, מנסה להרכיב
יותר מדי צלילים למוסיקה, כשכל מה שהוא צריך בשביל שתבוא לו
המוזה זה רק שקט מהכול.