הרבה פעמים אדם חש אבוד. מבולבל, מוסט מדרכו. אבל לוקח לו זמן
עד שהוא מכיר בתחושה הזו, עד שהוא מעז להתמודד עמה, לדבר על
זה.  להבין בעצם מה כ"כ אבוד לו, ומה חסר. מהסביבה, מעצמו.
במשך הרבה זמן חשתי אבודה. מתוסכלת. שום דבר לא הלך לי, הייתה
לי התחושה כאילו כל יצירי העולם, כל כוחות הטבע, קמו ועשו אחת
כנגדי. הרגשתי מחנק. כאילו הכול סוגר עליי ואין אף לו פתח אחד
קטנטן, צוהר קט של אור לעולם שבחוץ.
לא אהבתי גם את העולם שבחוץ.
מעולם לא דיברתי על כך בגלוי. גם אם העזתי וחשפתי שמץ ממה
שקורה בתוככי, בתוך התהום הזו שנפערה בי, בתוך השבר הזה, שדר
מאז בתוכי ולעולם לא ייתן לי לחוש שוב כאדם שלם, הרי זה היה
תמיד קמצוץ, מעט מאוד באמת, ממה שהתחולל בתוכי.
תמיד היו אלו קטעי דברים, שברי מילים. פיסות קטנות של מידע
שאמרו מעט מאוד ועם זאת כ"כ הרבה.
ואף אחד לא ראה, לא שמע. ואולי פשוט לא רצה לדעת.
ואז, החלטתי להתמודד עם השדים שבי. החלטה רגעית ביותר,
אינטואיטיבית, אימפולסיבית, איני יודעת אם בהכרח הנבונה
והנכונה ביותר. קיוויתי לחוש הקלה, קיוויתי למצוא פתרון, פתרון
קסם אולי, אך עדיין פתרון כלשהו. כיצד להיות באמת מבפנים, האדם
השלם שאני מציגה כלפי חוץ ואינו קיים באמת. אינו קיים עוד. הוא
חדל להתקיים באותו לילה.
האם הוא היה קיים אי פעם, זו שאלה שאני שואלת את עצמי הרבה
לאחרונה.
דיברנו על זה.
עם כל פעם התחלנו לחפור עמוק יותר בתוכי. לשאול שאלות שלא
מצאתי עד אז (ואף אחד לא חיפש חוץ ממני), את העוז לשאול אותן
לפני.
שאלות קשות, שאלות קלות.
על הקשות היה פשוט יחסית לענות, על הקלות כמעט בלתי אפשרי. כל
מה שהיה ברור מאליו, כל מה שהיה מוכר איבד לפתע כל קשר שהיה לו
אליי. ככל שדיברתי על עצמי הבנתי שאני לא מכירה את עצמי בכלל.
לא רוצה להכיר.
ככל שדיברתי היה לי רק קשה יותר להבין בעצמי.
ככל שדיברתי הרגשתי רק יותר אבודה, ואם לפני זה חשתי כי אני
צוללת לתוך תהום של אבדון ואובדן הרי שכעת הרגשתי כי חייתי בה
כל הזמן הזה ורק לא השכלתי לראות את כתובתי.
עם הצלילה הזו, המודעת, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי בלבול. הרי
לכאורה אני יושבת כאן ומספרת על עצמי, על בעיותיי, על חיי.
אני, מכירה את עצמי.
ואני לא.
אמנם מילים אלו הדהדו בתוך ראשי ימים, חודשים, שנים הרי שבפעם
הראשונה שהן נאמרו כה בגלוי, ללא כסות לגמרי, בקול, רק אז -
ברגע הזה של כנות מוחלטת ועירומה, בפני אדם זר, שמעתי אותן
לראשונה.
וכעת, משחשפתי את כל פצעיי, חשפתי אותם בפני הצריבה של אוויר
העולם, נתתי להם להתענות באור השמש אחרי כ"כ הרבה שנים בעלטה
מוחלטת, איני יודעת מה הלאה.
אני רוצה להחלים. להניח מאחוריי. לחייך בכנות. לחייך חיוך שלא
נראה יפה מבחוץ אך מעוות ומכאיב לליבי מבפנים. חיוך שלא דורש
מאמץ.
רוצה מחשבות יפות במקום הסיוטים המכוערים, התהיות והחשדות
שקבעו את מגוריהם בי.
רוצה רגע אחד, אחד בלבד, לחיות אותו בלי לחשוב. פשוט לחיות.
ליהנות. לחייך. לראות אור ולא חושך.
אבל ככל שאני לכאורה צועדת יותר לקראת האור, כך עיניי
מתעוורות, ואני רואה רק יותר חושך...