הפאר והיופי, למטרה אחת כה פשוטה.
הכול מקושט כ''כ יפה, כ''כ מושקע.
התיישבתי במקומי, כמו שהורו לי לעשות, כאילו בתור הצעה, ליד
כמה אנשים שאינני מכיר כלל.
כל החיוכים, הפנים, העיניים העייפות.
הריחות והצלילים משתנים ללא הרף, זה מצליח לערפל את כל חושיי.
אני תחת אילחוש.
אנשים באים והולכים אל מול פניי, כהדף הרוח. מה אני עושה פה
בכלל? האם אני שייך? האם אני חלק?
ראשי כ''כ מבולגן, מסוחרר, כאילו אחרי כמות מכובדת של
אלכוהול.
ופתאום אל מול עיניי, זו היא? כיצד זה ייתכן?! זה בלתי אפשרי!
כל כך דומה, כל כך... העיניים, אפילו העיניים! איך זה יכול
להיות?
האם היא רואה אותי? האם היא יודעת מי אני?
מה אני חושב... הרי היא גם פה בדיוק כמוני, אורחת, חולקת
כבוד... לא בגללי.
מוסיקה מתחילה ומתגברת, רחבת הריקודים מלאה עד אפס מקום. אני
ממשיך לצפות בה... למה?
היא קמה ממקומה, לא! לא יכול להיות שהיא הבחינה בי! ליבי הולם
כ''כ חזק, הוא כמעט יוצא ממקומו. תנשום, רק תנשום.
היא קרבה אליי, מתהלכת, בדיוק כמוה.
היא שמה עליי את מבטה, והמשיכה האלה, אל רחבת הריקודים.
המוסיקה הזו, האורות, תנועות הידיים באוויר, הכול משתלב, הכול
מותאם... והנה, היא בפנים.
רוקדת, זזה כאילו אין מחר, כאילו אין מה לדאוג יותר... כאילו
היא מתעופפת באוויר.
הוא נכנס פנימה, מזמין אותה לריקוד... היא נענה להצעה.
הם רוקדים, אך למרות זאת, היא כה מרוחקת ממנו. הרגשה של
קילומטרים מרחק, למרות שזה עניין של סנטימטרים.
נגמר הריקוד.
אני בוהה בתקרה, מנסה להבין מה קורה פה לעזאזל, ולמה?
אותו הבחור, שוב ניגש אליה, לוחש משהו באוזנה, והיא מסרבת...
הבעת האכזבה על פניו העלתה חיוך על פניי, ואני אפילו לא יודע
למה.

זהו, נגמר... כולם מתחילים להתפזר.
רחבת הריקודים כבר כמעט שריקה, אך היא עדיין שם, מתנענעת לה
ללא כל חשש.
''הגיע כבר הזמן ללכת?'' שאלתי. כן, אנחנו הולכים.
רציתי להעיף רק מבט אחרון בה, רק להיפרד. אך היא נעלמה, היא
כבר הלכה. מתי זה קרה?
טוב... כבר מאוחר, הגיע הזמן ללכת.

אך בכל זאת... רציתי... רק לראות אותה שוב, בפעם האחרונה,
להיזכר... באותה האחת שהיא כה דמתה לה.

אפילו בעיניים.