אני ממש לא יודעת איך התפתתי אני - בחורה נאה שכבר עשרה חודשים
אין לה אף אחד כי מאז  שהחבר שלה בגד בה עם אישה מבוגרת {כן,
משפיל, אני יודעת} היא לא סומכת על גברים - ללכת למסיבת זוגות
בט"ו באב עם חברות שלי רוני ושרון שמחזיקות כל אחת חבר שאוהב
רק אותן ולא משתף במערכת היחסים שלהם נשים נוספות ללא ידיעתן.
טוב, אני אולי קצת מרירה, אבל איך אפשר שלא? בזמנו הייתי בטוחה
שאיתי, החבר הבוגדני שלי, אוהב רק אותי ועושה רק אותי ובאמת
שהאמנתי לו כשהוא אמר לי שהוא חולה לי על התחת - הוא לא ערס,
הוא פשוט היה שיכור כלוט והיינו  אחרי לילה ארוך. "בואי, תצאי,
תבלי ואולי תכירי אנשים חדשים" ניסתה רוני לשכנע אותי בזמן
שהיא מדדה חצאית מיני שלא ממש הותירה מקום לניחושים. אילו
ידעתי ש"בואי, תצאי, תבלי ואולי תכירי אנשים חדשים" פירושו
ללכת לדאנס-בר, לראות את כולם בזוגות מאוהבים, להיכנס מזה
לדיכאון ולשתות כוסית אחרי כוסית על הבר בעודי שולחת מבטי
ייאוש וזימה לברמן התורן שעשה שעווה בחזה אולי הייתי שוקלת
בשנית את השתתפותי באירוע המדובר, אבל האמת הכואבת היא שבכל
זאת הלכתי איתן כי ידעתי שאם אני אשאר בבית אני לא ארגיש טוב
יותר, אלא הרבה יותר חרא. להיות לבד זה לא כיף גדול, בעיקר לא
ממש לבד בבית. אם כבר לבד אז לבד במסיבה מלאה בזוגות אוהבים
וברמן סטייל סרנגה. "ככה באים למסיבה הכי שווה בעיר?" שאל אותי
נועם, החבר של שרון וזה שתמיד מארגן לנו את כל היציאות. נשמה
טובה שכמוהו. אני מכירה אותו מהצבא והאמת היא שאני חייבת לו את
כל השירות הצבאי שלי כי בלעדיו לא הייתי שורדת שם. אני כל כך
אוהבת אותו עד כי שידכתי אותו לשרון, חברת ילדות שלי שמכירה
אותי מגיל שמונה בערך וכבר אז התייאשה ממני והחליטה שאני לא
אגיע רחוק. ברגע שהם הכירו נהיה לי טוב על הלב. הם באמת זוג
משמיים. אומרים שמי שמשדך שלושה שידוכים מוצלחים מובטח לו מקום
בגן-עדן, ובכן אז לי יש שליש מקום בגן-עדן. אשכרה ביטוח אם
משהו ישתבש לי בחיים ולא הכל יילך כמתוכנן. "כן, ככה באים.
למה, מה יש? לא טוב?!" שאלתי את נועם בכעס. גופייה ורודה עם
מחשוף וג'ינס - יותר מזה לא השקעתי, וכי למה שאני אשקיע? הרי
בסה"כ יהיו שם משהו כמו... 150 גברים עם החברות שלהם. "איך שבא
לך" פלט נועם לעברי "שרון תגידי לחבר שלך לסנן תכנים ומהר אחרת
אני אקצץ אותו" צעקתי לשרון בחדר השני כשבעצם התכוונתי לנועם
שהבליח חיוך דק לנוכח דבריי. השפה של העיתון הצבאי בו הכרנו
תמיד עשתה לו טוב.
בסופו של דבר יצאנו מהבית בחצות וחמישה במקום באחת עשרה וחצי
כי ערן, החבר התורן של רוני, איחר להגיע בגלל "אחד החתולים
המזדיינים שבבניין שלי החליט פתאום להיכנס לי למנוע של האוטו"
ובגלל שהיינו צריכים למלא דלק ברכב של נועם כי החתול הרס לרכב
של ערן את המנוע. ערן הסביר לנו את כל פרטי ההריסה בהרחבה
יתרה, אבל אף אחד לא הקשיב ולא התעניין. אפילו לא רוני שניסתה
להקשיב ולהתעניין בהתחלה, אבל בסוף גם היא התייאשה. ככה זה עם
ערן. תמיד יש לו מלא סיפורים הזויים, אבל בשורה התחתונה
הסיפורים שלו לא מעניינים אף אחד. אני לא מתה עליו, ואף פעם לא
הבנתי מה רוני עושה עם אחד כמוהו שהוא גם לא יפה במיוחד לטעמי,
בעיקר כשהיא עם היופי המהמם שלה יכולה להשיג כל אחד כולל את
הטופ של הטופ. כשהגענו לבסוף למקום ונכנסנו פנימה המקום כולו
היה מלא, אבל נועם עם הקשרים שלו {אין פאב, מועדון ו/או
דאנס-בר בארץ שנועם לא מכיר בו מישהו} מצא לנו אחלה שולחן.
לחמישה. באסה! שני הזוגות הלכו, מיד אחרי שהזמינו לשתות, לרקוד
צמוד צמוד ולהתמזמז חופשי על הרחבה ואחד על השנייה. ט"ו באב,
לא? ובכן, המקום בהחלט קושט בהתאם עם בלונים לבנים-אדומים של
לבבות, נרות ריחניים על השולחנות, עלי כותרת... נהייתה לי
בחילה ולא מהמשקה. בהתחלה עוד התיישבתי לבד בשולחן לחמישה הענק
מקווה לנס שיבוא ויחלצני מהמצב המביך לו נקלעתי שכן הייתי
היחידה בלי בן זוג. לבסוף החלטתי לנקום ולעשות מעשה. התכוונתי
ללכת ולהשיג לי בן-זוג, אבל בסוף התחרטתי כי לא כיף להיות כלבה
שגונבת למישהי את החבר בט"ו באב, ולכן הלכתי לבר ושם דפקתי את
הראש ושפכתי את הלב בפני צחי סרנגה, הברמן עם הידיים הכי
זריזות בארץ תרתי משמע. "מה פרח כמוך עושה פה לבד?" הוא שאל
בעודי מזמינה כוסית שלישית. אם הוא קיווה לתשובה קצרה ובעלת
רמיזות כלשהן לזה שאני מחפשת את ה"אחד" דווקא בבר במסיבה זוגית
בט"ו באב - מה שאולי ייתן לו סיכוי, תלוי כמה אני נואשת
ושיכורה - אז הוא טעה ובמקום זה קיבל מונולוג של בחורה שיכורה
וממורמרת. אני מודה שזה לא אחד מרגעי השיא שלי, לשפוך את הלב
בפני ברמן חרמן עם חולצה בעלת מחשוף שתגרום ליודה לוי להרגיש
עירום. מה גם שזה גרם לי להרגיש רע יותר ולכבוד זה שתיתי את
הכוסית הרביעית שלי. כל כוס שלי הוקדשה לרגע שיא אחר אחר בחיי.
לדוגמא כשהכרתי את איתי במסיבה בת"א והלכתי שולל אחרי החיוך
שלו שחשף שיניים לבנות והסתיר שקרים רבים מספור או אחרי
שגיליתי שהוא בוגד בי עם אישה בת 35 פלוס ילד/ה ובכל זאת
החלטתי לתת לו עוד צ'אנס רק בגלל שפחדתי להישאר לבד עם
התסביכים שלי או כשבסוף כן החלטתי להיפרד ממני כי חייתי בסרטים
שהוא ממשיך לבגוד בי כי ככה זה אצלי, אם מישהו פגע בי, לא משנה
מי ולא משנה באיזה צורה קטנה או גדולה, הוא נשרף אצלי. הפסקתי
לסמוך עליו ואז הבנתי שזהו זה, שאין טעם להמשיך בכביכול מע'
יחסים הזו. הוא מצידו לא נלחם יותר מדי כנגד ההחלטה שלי וקיבל
אותה בזרועות פתוחות המניאק. בזמן שהוא יצא למועדונים ודפק
בחורות בשירותים בקצב מסחרר, אני הסתגרתי בבית, בניתי סביבי
חומה וגיליתי שאני בבעיה רצינית. בזמן שהפסקתי לסמוך על איתי
הבוגדני הפסקתי לסמוך על המין הגברי כולו. למה? לא יודעת,
תגובת שרשרת כנראה. תפוח רקוב אחד הסריח לי את כל העץ. שרון
ורוני ניסו להוציא אותי מהדיכאון ומהבית ושידכו לי כל מיני
בחורים, אבל כולם היו תת רמה! "לפחות תימצאו לי מישהו שאני
אוכל לזרוק אחרי הריבאונד, אבל אלו לא שווים אפילו דייט"
התלוננתי בפניהן והן בתגובה טענו שיש לי פחד ממחוייבות. כלומר,
שבכל אחד אני אמצא פגם רק כדי לא להיקלע שוב למע' יחסים
וכתוצאה מכך לחשוף את עצמי לפגיעה עתידית. בולשיט. גם
צחי-סרנגה-לוי טען שזה בולשיט ונדמה לי שהוא אמר משהו בסגנון
של "תלכי, תצאי, תבלי, תדפקי ובבוקר תשכחי מהכל ותתחילי
מהתחלה", לא בדיוק זכרתי כי בדיוק סיימתי את הכוסית הרביעית
שלי. למה? למה החיים שלי כל כך דפוקים? בכיתי לצחי-סרנגה-לוי
בייאוש ואז הוא  הגיע, בלי התראה מוקדמת, בלי סימנים ובלי
הכנות מיותרות. עלם גבוה, רזה, בלונדיני, עיניים כחולות, חיוך
של ילד, התיישב לצידי, הזמין בקבוק בירה ואז פנה אליי ואמר "את
מוכרת לי מאיפשהו". נפגעתי. עד שמישהו מתחיל איתי ועוד בט"ו
באב במסיבה מלאת זוגות תוססים הוא עושה זאת במשפט הכי בנאלי
ומשומש. למה לא להיות קצת יותר מקורי? למה לא להשקיע בי קצת
יותר? למרות המצב המנטלי הירוד שלי ברגע זה, אני ראויה ליותר
מ-"את מוכרת לי מאיפשהו". התאכזבתי קשות והחלטתי לא להראות
התעניינות יתרה. "כן, אה" פלטתי לעברו ורציתי להקיא אם אפשר על
סרנגה הברמן. "אני רציני. מרגע שראיתי אותך נכנסת" הוא אמר
ואני בתגובה הרמתי לו כוסית חמישית ואחרונה {לבינתיים}
"צ'ירס". אח"כ עזבתי אותו על הבר ויצאתי לשאוף קצת אוויר צלול
נוסח דרום ת"א וגם להקיא את הנשמה. חמש כוסות אלכוהול לא עשו
לי טוב בבטן. בעודי נשענת על אחד המעקים ומחפשת בעיניים ברז
מים קרים לשטוף את הפנים, הוא צץ מאחוריי. "את בסדר?" הוא שאל
אותי. הרמתי לו מבט של "מה אתה עושה צחוק?" ולא עניתי. הוא
הבין שהשאלה שלו הייתה מטומטמת וכפיצוי הוציא בקבוק מים
מינרליים קר וצונן והושיט לי אותו. לקחתי את הבקבוק ואחרי
ששתיתי ושטפתי פנים, הצמדתי אותו לראש שלי וקיררתי את עצמי.
המציל שלי עמד והסתכל עליי בחיוך. לא חיוך חרמני, אלא חיוך טוב
כזה, חיוך של ילד תמים. באותו רגע החלטתי לתת לו צ'אנס נוסף.
"מה את עושה פה לבד?" הוא שאל והתיישב על המעקה "חבר שלי בגד
בי וחברות שלי החליטו שאני צריכה לצאת ולשכוח אותו" נתתי לו את
הגירסה המקוצרת של הדברים. הגירסה הזו בד"כ מבהילה בחורים כי
היא מרוכזת יותר, מיסתורית ומוציאה אותי עלובה ונואשת. "הן
צדקו חברות שלך" הוא אמר ולא נראה יותר מדי מבוהל. "מה אתה
עושה כאן לבד?" שאלתי. באמת הסתקרנתי לדעת מה בחור יפה תואר
ויפה מראה עושה לבד במסיבה זוגית בט"ו באב. "זה סיפור מצחיק"
הוא אמר ושוב חייך. כבר אז התאהבתי בחיוך שלו שגילה גומות חן
ואור בעיניים. "הייתי אמור לפגוש פה מישהי לבליינדייט, אבל
נראה לי שהיא הבריזה לי" הוא הודה ולא נראה מאוכזב במיוחד.
"מצטערת לשמוע. זה לא נעים" אמרתי לו והתיישבתי לצידו על מעקה
הברזל נהנית מהאוויר הקריר והלח. "חפיף, זה לא כזה נורא. אם
היא לא באה כנראה שזה לא נועד להיות ונחסך לי כאב בעתיד" הוא
היה אופטימי, ההפך הגמור ממני. "מאיפה את?" הוא שאל "מת"א, גרה
בדירה עם שתי חברות" עניתי לו והוא ביקש לדעת באיזה אזור של
העיר אני גרה. הראש כאב לי והייתי שיכורה מכדי להבין לאן הוא
חותר. "מהדרום, ליד התחנה המרכזית" הסברתי בלי לפרט יותר מדי
"אה, אני מצפון העיר" הוא נאנח. "את לומדת באוניברסיטה?" הוא
שאל ואני צחקתי צחוק מריר. אני? אוניברסיטה? הלוואי. "לא,
למה?" שאלתי חסרת כוחות "אמרתי לך למה. אני מכיר אותך מאיפשהו"
הוא הזכיר לי. "מאיפה?" שאלתי והבטתי בו שוב מנסה להיזכר אם
ראיתי אותו פעם. לא זכרתי. אם פיספסתי מישהו כזה כנראה שמשהו
באמת לא בסדר אצלי. "לא יודע. איפה את עובדת?" הוא המשיך לחקור
והדביק גם אותי בסקרנות. בכלל, יפה מצידו שהוא זוכר אותי.
"בבית קפה בהרצליה" לא פירטתי כי לא נעים להודות שאת במקום קטן
ולא מוכר, בעיקר לא בט"ו באב כשבחור יפה מתעניין בך. "צריך
לעשות רושם טוב, וכדי לעשות רושם טוב אפשר לשקר או לסלף מעט את
האמת" אמרה לי פעם רוני לפני שיצאתי עם אחד השידוכים שלה שבסוף
הסתיים בכי רע אחרי שעתיים כי הבחור היה משעמם תחת וכל מה
שעניין אותו זה הוא עצמו. הפעם לא שיקרתי וגם לא סילפתי את
האמת. כנראה המשקה עלה לי לראש והוא זה שגרם לי להיות כנה
ולהישמע מסכנה עוד יותר ממה שהייתי עד לרגע זה. "וואלה?" זרחו
פניו באושר. האסימון נפל. "כן, למה?" בגלל שהייתי שיכורה
אסימונים אצלי נפלו לאט יותר "כי משם אני מכיר אותך. את מלצרית
בקפה של זיווה. אני משוגע על המקום הזה. כל יום אני שם" הוא
הסביר לי לאט ואני חייכתי. לא הייתי בטוחה אם זה טוב או רע.
"נעים מאוד. איתן" הוא נזכר להציג את עצמו והושיט לי יד ללחיצה
"מאיה" לחצתי את ידו. יד נעימה, לא גדולה מדי ולא קטנה מדי,
בגודל המתאים, כיסתה את היד שלי. עור חלק ולא מחוספס. כנראה
שהוא לא עובד בעבודה פיזית קשה או שהוא פשוט מטרוסקסואל שמכיר
את כל סוגי הקרמים שקיימים בשוק. "אתה עובד שם באזור?" שאלתי
"כן, אני עובד בחברת מחשבים. אני מתכנת. כבר כמעט שנתיים אני
שם" הוא סיפר ואני קיללתי את עצמי. שנתיים הוא שם ולא שמתי לב
אליו? שנתיים! אם הייתי יותר ערנית והייתי מתחילה איתו לפני
שנתיים הרבה כאב לב היה נחסך לי ולא הייתי יודעת מי זה איתי
ולא הייתי תופסת אותו באמצע משגל סוער עם אישה שיש לה תחת
בגודל של... טוב, עדיף לא להיזכר בזה כרגע ופשוט להתמקד באיתן.
"אז למדת באוניברסיטה מחשבים? אתה בחור טכני כזה עם פיזיקה
ומתמטיקה?" שאלתי כמו מטומטמת, לא מצאתי משהו טוב יותר לשאול
"כן, למרות שיש בי עוד צדדים, את יודעת. אני לא כזה מחושב" הוא
סיפר והידיעה הזו הקלה עליי כי אף פעם לא הסתדרתי עם אנשים
טכניים מדי. "מה איתך? איך את מגדירה את עצמך?" הוא שאל שאלה
מצויינת. בד"כ שאלה כזו מאפשרת לי לענות תשובה מתוחכמת, אבל
היום אחרי חמש כוסיות אלכוהול לא ידעתי בכלל מה זו תשובה
מתוחכמת. בחור חכם, האיתן הזה, תופס לשיחה בחורה שיכורה ולא
חמושה בכריזמה ובטריקים זולים להשגת בחורים. "אני בחורה של
מילים וספרים. אוהבת את המילה הכתובה, גם לכתוב וגם לקרוא.
בצבא הייתי כתבת בעיתון וברגע שיהיה לי מספיק כסף אני מתכננת
ללמוד תקשורת ועיתונאות באוניברסיטה" סיפרתי לו. מוזר, אף פעם
לא סיפרתי את זה למישהו, גם לא לנועם, שרון או רוני, בצורה כה
ברורה והחלטית. "יפה, יש לי עסק עם עיתונאית לעתיד. שיהיה לך
בהצלחה" הוא אמר וחייך. הייתי גאה בעצמי על זה שאני עיתונאית
לעתיד, אם הכל יילך כמתוכנן, כמובן. "אני אוהב לקרוא דווקא. כל
שישבת אני קורא ספר או עיתון. בצבא דווקא אהבתי את העיתון. מה
עשית שם?" הוא התעניין בי וזה היה סימן טוב. מה עשיתי בעיתון?
תכל'ס עשיתי שם כמעט הכל. התחלתי מקטן, מלהיות פקידה במאה אחוז
משרה שזה אומר כל היום לצלם, להדפיס, לארגן לו"זים ולעשות קפה.
לאט לאט {לאט} התקדמתי. יום אחד נועם, שהיה עורך זוטר של אחד
המוספים, ראה כתבה שהכנתי סתם כך בלי שהתבקשתי אפילו והתלהב.
מאותו רגע נוצר ביננו קשר מעולה והוא עזר לדחוף אותי קדימה.
"הייתי כתבת הבידור והפנאי של העיתון" סיפרתי בקצרה. "יצא לך
לראיין אנשים חשובים?" הוא שאל בעיניים נוצצות. חודשים אח"כ
גיליתי שכל פעם שעיניו של איתן נצצו זה אומר שהוא מעוניין
ושהוא מתלהב ושאת עושה לו את זה ברמות מטורפות. "כן, דווקא יצא
לי לראיין כל מיני אמנים שונים ולסקר הופעות אזרחיות והופעות
של להקות צבאיות. יום אחד שלחו אותי לסקר הופעה של אסי וגורי
ואח"כ הלכתי למאחורי הקלעים כדי לראיין אותם. גם שם מאחורי
הקלעים הם עשו לי כאבי בטן מרוב צחוק. זה היה כיף" סיפרתי
בגאווה. "מה עוד?" הוא ביקש לדעת ואני סיפרתי בלי שום מחסומים
לפה על הדברים שעשיתי בעיתון בתור כתבת, כמו למשל הטור הזוגי
שלי ושל נועם. "אני זוכר את הטור הזה. כל שבוע הייתי קורא אותו
ונקרע מצחוק. הייתם מעולים, שניכם. אף פעם לא הצלחתי להחליט מי
יותר טוב כי שניכם הצלחתם לשכנע אותי. זה היה מעולה ממש!" הוא
התלהב. זמן מה אח"כ, כשהיינו כבר בתוך מערכת יחסים ופגשתי את
החברים האטומים שלו, ידעתי שזה היה רגע נדיר בחייו החברתיים של
איתן כי בד"כ הוא בחור ביישן ואולי אפילו קצת אדיש. מסתבר שאני
הוצאתי ממנו הרבה דברים טובים, כמו שהוא הוציא ממני. גם באותו
רגע כשישבנו על המעקה החלוד ופטפטנו הוא הצליח לגרום לי להרגיש
כאילו אני שווה משהו. הוא הזכיר לי שלפעמים אני לא עלובה
ומיואשת, כמו שאיתי גרם לי לחוש כל כך הרבה פעמים. הכל זרם
יופי והשיחה שלנו באמת הייתה מוצלחת כי שנינו היינו אמיתיים
וכנים - אני בגלל המשקה והוא בגלל שהוא תמיד כזה. בד"כ אני
בורחת מבחורים שגורמים לי להיות כנה יתר על המידה כי זה גורם
לי להרגיש חשופה יותר מדי, אבל עם איתן הרגשתי בנוח. כמו ידעתי
שלא משנה כמה אני איחשף בפניו, הוא לא ייפגע בי. לפתע נשמע
מכיוון הדאנס-בר השיר היפייפה "Iris", השיר האהוב עליי ביותר
ואני השענתי את ראשי לאחור להתענג על הצלילים ועל המילים היפות
והחזקות. מילים שתמיד נתנו לי הרגשה כאילו הם נכתבו בדם. איתן
קם על רגליו והושיט לי יד ארוכה "רוצה לרקוד?" הוא שאל בחיוך
הילד עם הגומות והאור בעיניים היפות שלו, החיוך שגרם לי להתאהב
בו. "כאן, בחוץ, מתחת לכיפת השמיים?" שאלתי לא מאמינה "כן,
אמרתי לך שיש בי עוד צדדים חוץ מצדדים טכניים" הוא אמר ואני
חייכתי והושטתי לו את ידי. רקדנו צמודים לאורך כל השיר. איזה
ריח נעים היה לו, ריח מרענן ומושך. הנחתי את ראשי על חזהו
והתמכרתי לרגע המקסים. "איתן, איפה אתה? שעות אנחנו מחפשים
אותך, אחי" אחד החברים שלו יצא אלינו ודיבר אליו בעודו מתעלם
ממני. "אני פה" השיב איתן לחברו "אז יאללה, אחי, אנחנו
מתקפלים" אמר לו החבר שלו שאח"כ גיליתי שקוראים לו גולן,
ושבמהלך כל המערכת יחסים שלי עם איתן הוא עתיד להמשיך ולהתעלם
ממני. "טוב, עוד שנייה" אמר איתן לגולן ברמיזה עבה "תעשה את זה
מהר" אמר גולן בארסיות ועזב אותנו לבד. "אפשר את הטלפון שלך?"
הוא שאל ואני שמחתי. הערב הזה שהתחיל רע מאוד מסתיים טוב מאוד,
כמעט כמו בחלום. "כן, בטח" אמרתי וניסיתי להיזכר במספר הטלפון
שלי. לא זכרתי. טיפשה! מטומטמת! סתומה! דפוקה! צעקתי על עצמי
בלב. "אני לא זוכרת אותו" אמרתי לו מבויישת. הרגשתי כמו נערה
בת 16 לא אחראית ששותה לשוכרה במועדון ובבוקר מוצאת את עצמה
בשירותים של אותו מועדון אחרי זיון סוער עם מישהו שהיא לא
זוכרת בכלל את שמו או איך הוא נראה. "הבנתי..." מילמל איתן
באכזבה וכנראה חשב שאני משקרת לו כי איזו בחורה לא זוכרת את
מספר הטלפון שלה?! "אתה יודע מה? בוא מחר לקפה ואני אתן לך את
המספר. פשוט מרוב שתייה באמת שכחתי את המספר" ניסיתי להציל את
כבודי האבוד והחיוך שב לשפתיו "בסדר גמור, אני אבוא" הוא אמר
מרוצה. "אז מה, נפרדים?" הוא שאל ושנינו לא האמנו. הזמן עבר כל
כך מהר איתו ואני רציתי שהוא ייעצר. אם לא הייתי מסריחה
מאלכוהול הייתי מנשקת אותו. ככה, בלי לחשוב יותר מדי. כל כך
השתוקקתי לנשק אותו. במקום זה חייכתי במבוכה ואמרתי "כן,
נפרדים, אבל רק עד מחר". הוא הביט בי והתקרב אליי. הריח הרע
שלי מאלכוהול לא הפריע לו כלל וכלל כי הוא נישק אותי. ככה, בלי
לחשוב יותר מדי, פשוט נישק אותי כמו שאף אחד לא נישק אותי
מעולם. עם כל כך הרבה כוונה, תשוקה ורגש.
אחרי שהוא הלך צבטתי את עצמי כדי לראות שאינני חולמת ושהכל קרה
במציאות ולא בדמיון. אח"כ נכנסתי חזרה לדאנס-בר, תפסתי את שרון
וסיפרתי לה בשלושה משפטים את אשר קרה לי כדי שבבוקר, כשאני
אתעורר עם הנגאובר מהגיהנום, היא תספר לי מה קרה ואני אזכר
בהכל ואתענג על כל רגע. ט"ו באב כזה טוב ומלא באהבה מעולם לא
היה לי לפני.


הערה: מוקדש בהמון אהבה לדניאל. בובי, תודה על הכל. :)