וכשהתעורר יואב ביום רביעי בבוקר, וניסה לפקוח את עיניו, כפי
שהוא עושה בכל יום כבר עשרים ותשע שנים, המשיך לראות הכל שחור,
חושך, וחשב לעצמו שאולי הוא עייף מדי והמוח שלו עוד ישן ולכן
לא הודיע לעפעפיים לקום.
ומתח בעצלנות את הזרועות ואת האצבעות בידיים וביקש שוב מהמוח
שלו למסור לעפעפיים להיפתח, והפעם מהר, כי השעון כבר צלצל לפני
כמה דקות והוא חייב להגיע לראיון עבודה בדיוק בעשר, כדי שלא
יחשבו עליו שהוא אחד שתמיד מאחר.
וכשהמוח שלו או מערכת העצבים, הוא לא בדיוק יודע, לא קיבלו את
ההודעה בפעם השלישית, או שכן שמעו אבל לא ידעו איך להעביר אותה
הלאה, כבר התחיל להרגיש איזה מתח, עוד לא פחד, רק מין חור קטן
בבטן שלו נפער, חור בצבע שקוף או לבן אפרפר שהולך ותופח בבטן
שלו כמו בלון במסיבת יום הולדת חמש.
וגישש אחר השפופרת לחייג לחברה שעד לא מזמן הייתה לו, ושמע את
הצליל "טוווווו" המוכר, אבל לא הצליח למצוא ככה, בעיניים
עצומות, אף מספר.
וניסה להעלות מהזיכרון את הסדר של המקשים בטלפון, וקילל את כל
העולם והבין פתאום איך מרגיש כל עיוור או נכה או כל מישהו שקרה
לו משהו, משהו רע שמשאיר אותו לגמרי לבד.
וכשבפעם העשירית בערך לא הצליח לפתוח את העיניים, ופחד פתאום
פחד גדול ונורא שככה זה הולך להיות מעכשיו,
בחדר רק חושך ואותו, את יואב,
וככה, בלי העיניים שלו, הוא לא יכול להזעיק אף אחד שיבוא לעזור
לו, והאמת שגם כשהיו לו עיניים הוא היה די לבד, ודמעה אחת,
בודדה, ירדה לו במורד הלחי, והטעם שלה היה מלוח כמו הים בשבת,
והרגיש איך נרטב לו העפעף של העין, ונפרד קצת מהקרנית ואולי זו
הדרך, לצאת מהסיפור המטורף הזה.
וניסה לחשוב על כל הדברים הרעים שקרו לו, ועל קרן שעזבה אותו
אחרי פחות משנה, ואמא שלו שנסעה לגור בגרמניה ושלושה חודשים
הוא בלי עבודה. וכבר מתחילים לו מפרצים בשיער השחור, היפה שלו,
ואף אחת לא תרצה אותו, בטח שלא ככה בלי עיניים, והתחיל להרגיש
איך כל עין מתרטבת והתלבט אם לפקוד שוב על המוח שיפתח את
העפעפיים, והפעם לפנות אליו ביותר קשיחות, בכעס, או שאולי לא
כדאי, כי פחד מכאב הכישלון אם הפקודה הזאת לא תצליח, והחליט
שבכל זאת הוא רוצה לנסות, ואזר אומץ והרי זה פלא, הוא מצא את
עצמו מסתכל בראי הגדול על גבר, צעיר עדיין, שעומד על השטיח
בתחתונים לבנים ולא מנסה אפילו להפסיק לבכות.