כדף כחול הנפרש עד אין סוף,
הופך הים עמוד נוסף על החוף.

כטופר ירוק-עד של עור התנין,
נפרש יער עצים אדירים.
עד לסף הוא נוגע,
מתכופף הוא לשתות,
ומתוכו בוקעת מקהלה של צווחות.

וביניהם, מפריד,
ללא עומק או גובה,
חוף ים זחוח עניו ורגוע.

ושם אשב,
שם אפרוש את רגליי,
שלוות עולמים זורמת בעורקיי.

והשמש תצנח אל תהום הבריאה,
עין עייפה, סביבה מאדימה.
וכשאישון צהוב יעלם תחת הים,
שעת חושך,
שעת סכנה בין ערביים.

והחוף יקפץ,
גדוש בחיים.
מתוך בורות וסדקים יצאו הרמשים.

ופן לא יזהר עובר האורח,
נשיקה דואבת, כמזכרת,
תישאר שם לנצח.