בדרך לחדר-חקירות שאלתי את יורם מה דעתו על העניין עם החיוך.
הוא אמר לי שזה תלוי, שכמעט תמיד זה אומר שהוא אשם, אבל
לפעמים, במקרים נדירים זה יכול להיות שהוא לא אשם. אבל על הכמה
מקרים הנדירים האלה הוא אמר שאני צריך לעשות את החשבון: לשלוח
את הבנאדם להירקב בכלא על לא עוול בכפו,או לתת לרוצח הזה
להסתובב חופשי.

בכל מקרה, כאן זה לא היה רוצח, אלא אנס. מור למתמטיקה בבית ספר
יסודי, שנשאר הרבה אחרי הלימודים כדי לעזור לתלמידים החלשים.
הוא חשוד באונס של ילדה בכיתה ב'. היא לא התלוננה, וגם לא
הייתה אלימות, אבל אבא שלה ראה את הדם שהתייבש על העור, והלך
להתלונן. מצד שני, מה לאבא ולכוס של הילדה שלו? למה הוא הסתכל
שם? זו לא המטרה, ניערתי את עצמי מהמחשבות. אנחנו דופקים את
המורה הזה על זה שהוא דפק את הילדה. יש מספיק מורים צעירים
שיהיו מאושרים לקבל את המשרה שלו. אני מכיר את ההורים שלו,
ואנילא מפסיק לחשוב כמה שהם אוכלים את עצמם על זה.

אנחנו נכנסים לחדר, והוא יושב שם, קצת כפוף. יורם אמר לו
שיתעודד
ושהכל יהיה בסדר, שאנחנו לא נגדו, ושאל אותו אם הוא רוצה קולה
או משהו. הוא ביקש מיץ ענבים ויורם אמר שתוך 5 דקות יש לו,
ויצא. כאן אני נכנסתי לתמונה (בחדר החקירות הייתי כבר מקודם).
התחלתי לרסס עליו שאלות כמו "אתה נהנה ללמד כיתות נמוכות?"
"אתה נוגע בתלמידות שלך?" "כמה פעמים זיינת תלמידות שלך?" "למה
הן לא צעקו?" בלי לתת לו חצי מרווח כדי לענות. המטרתי ליו את
השאלות האלה כמו מטורף והוא רק השפיל את המבט.

אחרי ששאלתי אותו עשרות פעמים הוא הודה. וחייך כמו ילד קטן
ששפך את החול מהעציצים. לא יכולתי לשלוט בעצמי באותו רגע. "כן,
דחפתי את היד שלי לתחתונים שלה" וחייך. ככה זה היה. אז דחפתי
לו את העט לתוך הצוואר... עד השנייה שזה קרה הוא לא הפסיק
לחייך... ובכמה שניות שהוא נאבק בדם שמשפריץ לו מהצוואר נראה
לי שהוא התאפק לא לחייך כי הוא היה עסוק. בחיים לא ראיתי אותו
בוכה, חוץ מהרגע שהוא נולד וברגע שהוא מת. על הפנים של הגופה
הקפואה שלו והנקייה כמעט לגמרי מדם עדיין היו כמ דמעות. היה
אפשר לראות את זה בבירור על רקע הדם שהשפריץ על השולחן. ממש
בבירור. הרמתי את הראש שלי ממנו והסתכלתי על המראה, ראיתי
שנוזלת לי נזלת מהאף, כנראה שבגלל זה הוא צחק. לפחות הוא מת עם
חיוך.