טוב, טוב, שמעו קטע. אז הנה שלושתנו כאן, יושבים על מדרגות
הארוס ומבואסים רצח. כל הרעיון הגדול והמבריק הזה התפוצץ לנו
בפנים. ת'אמת, זה לא היה כזה רעיון מבריק, מסתבר. מקסים, כמו
תמיד, מנסה להפיל את הכול עליי.
"תגיד לי, איזה מן רעיון זה היה, אני רוצה לדעת? באמת חשבת
שתוכל לעבוד עליהם עם סודה לשתייה?"
"היי!" מחיתי, "זה לא היה הרעיון שלי!"
"גם לא שלי", הצטרף מורדי לשיחה
"אהה...כן? אז אם זה לא היה הרעיון שלך ולא שלך ולא שלי, אז של
מי לעזאזל זה היה?" מקסים רתח, הוא ירק את המסטיק מפיו, ואני
כבר התחרטתי ששאלתי. מזווית העין מקסים ראה איזה תייר שעבר
בסביבה. הוא קפץ מהמדרגות, צועק: "היי! מה זה הרעיונות האלה?
תגיד לי? אה?" התייר נפנה אליו מזועזע, "סליחה? אתה מדבר
אליי?" מקסים כתשובה החטיף לו אחת ישר לפנים.
"אהמ?!" הסתכלתי בשאלה אל מורדי. "עזוב, עזוב, זאת הדרך שלו
להירגע, תן לו להוציא קצת קיטור. בינתיים צריך לחשוב על תכנית
חדשה. יש לנו בדיוק שבועיים להחזיר את הכסף, הא?"
"אהה... תקשיב, תוציא אותי מחוץ לתוכניות שלך, למה אני...
אההה..."
"עזוב שטויות, ילך חלק. מה אתה מהסס?"
"אה, אני נראה לך מהסס? 'סתכל עליי, זה הפרצוף שלי כשאני אומר
בהחלטיות - לא! אין מצב!!!"

שלושה ימים אח"כ אני מקיא את הנשמה באיזה מחסן לאפסון עצים או
משהו כזה, בלי שאני בכלל זוכר איך הגעתי לשם. מולי יושבת קשורה
וחסרת הכרה בחורה שאני אפילו לא יודע את שמה. מורדי באחת
הפינות, מעשן סיגריה ומגחך. "בוא'נה, אתה! איזה קיבה רגישה יש
לך. מה אכלת?"
"כלום".
"אז זה סתם ההתרגשות, מה?"
"אהה... מורדי, תקן אותי אם אני טועה,  גיששתי, אבל לא היה
איזשהו קטע שאמרת לי שזה ילך בלי אלימות?"
"אה!" נהם בהתחשבות, "אז זה מה שמפריע לך. תגיד, אתה יודע כמה
עולה לקנות כלורופורם?! חשבתי שבשביל אותה התוצאה בפחות כסף,
אפשר פשוט לתת לה איזה גונג על הראש וגמרנו". משום מה, שוב
חשתי בחילה, טעם מר נתקע לי בגרון. "לך, לך לפינה שלך, תקיא
קצת", שמעתי את מקסים מאחוריי. איך לא שמעתי אותו נכנס? "נו,
מה שלום היפהפייה הנרדמת שלנו? התעוררה?" אני שתקתי. איך עוד
פעם הרשיתי להם להכניס אותי לשטויות האלה? אה, נזכרתי, הכסף.
רק שעכשיו, אני מסובך כאן מעל הראש, בלי כסף, בלי כלום ועוד עם
איזה בחורה זרה שכל רגע תתעורר ותתחיל לצעוק לעזרה.
נו, אז מה עושים?